דעה: מצווה לשרת? תגובה ל'רביבים'

לצבא אין מחסור בכוח אדם, מוטבעת בו אג'נדה פמיניסטית והחרדים מתפללים בדרכם לשלום החיילים. והעיקר: המחלוקות רק מגבירות את הפירוד

הרב אליאב מאיר , י"ב באדר ב תשע"ד

חיילים
חיילים
דובר צה"ל

הרב אליעזר מלמד ידוע בכתיבתו המעמיקה והמרחיבה בכל נושא שבו הוא בוחר לדון. בהרחבה יש יתרון, כי אז לא מסתפקים בהלכה נטו, אלא בבדיקת דרכי יישומה בתנאי המציאות.

אבל החיסרון הוא שההתרחבות לגורמי השטח (הכלכליים, החברתיים או הביטחוניים) מחייבת ידע והתמצאות, שבהם עלול הכותב לשגות. לדעתי, בדבר זה לוקה מאמר הרב מלמד שפורסם בשבת פרשת ויקרא (גיליון 584).

הרבה דיו נשפך על סוגיית הגיוס. עצרת התפילה הוסיפה שמן למדורה, ועוד היד נטויה. ואולי "המשכיל בעת ההיא יידום". מאידך, מעל תעתועי הפוליטיקה (שבה יש כללי משחק של התכתשות ותחרות הדדיים) וגם מעל כלי התקשורת והדוברים והוגי הדעות משני צדדי המתרס, קשה לי לידום דווקא מול תלמיד חכם, שאין לי ספק שכל דבריו במשקל, וכוונותיו ודאי לתקן ולהיטיב.

א. לאחר הבירור ההלכתי הפשוט בחובת ההגנה והצלת נפשות, שאכן ודאי אין חולק על כך, מה המקום לכותרת: "מי שאינו אומר שיש מצווה לשרת אינו גדול בתורה"? מה הקשר לגדול בתורה? הרי הרב אלישיב זצ"ל ור' שלמה זלמן אוירבך זצ"ל חולקים על הדרך שבה הכותב מפרש את הדברים. האם תפקידנו לחלק ציונים לגדולים בתורה על פי קריטריון מוקדם? איך יתרגמו זאת התלמידים, שלא ישימו לב לפלפולים ולדקדוקים? ההגדרות האלה מיותרות ולעתים אף מטעות.

ב. אחר כך לבש הרב את גלימת שר הביטחון וקבע שהמצב הביטחוני מחייב את גיוסם של רוב בני הישיבות וצירופם למערך המילואים. מנין לרב נתון זה? הגענו הרי למצב אבסורדי שבשם ערכי השוויון בין המגזרים וגם השוויון בין המינים, מאלצים את הצבא לבנות עצמו בצורה מעוותת שסותרת את שליחותו ופוגעת במשאביו. גם אני אינני מומחה לביטחון, אבל אינספור כתבות פורסמו על עודף בכוח אדם בצה"ל, על בזבוז, על אבטלה סמויה ובעיקר על שירות נשים שאין מטרתו שצה"ל ינצח, אלא קידום ערכים אחרים לגמרי.

ג. בתחום המוסר והמחשבה, על מה מתבסס הרב מלמד במשפט "רק לימוד מתוך עמדה זו (של כבוד ואחווה) יוכל לתרום תרומה מלאה לרוממות רוחם וגבורתם של כלל ישראל"? ראשית, יסוד "כלל ישראל" והערבות פועל ברבדים מאוד דקים ועדינים. כל חסד, כל מעשה טוב באשר הוא, מעורר בשמיים חסד ורחמים. ושנית, האם הרב בדק את כל תלמידי הישיבות וכוונותיהם? כך גם ביחס למשפט: "מדוע הם אינם מתפללים לשלום החיילים?". אכן, הם אינם מקיימים טקס תפילה וטעמם עמם. אבל מנין לרב עד כמה ולמה הם מכוונים בכל תפילותיהם בכלל, ובברכת "גואל ישראל", "שובר אויבים ומכניע זדים" וכדומה בפרט?

לו נאמרו הדברים על ידי מדריך בתנועת נוער החרשתי, אבל הדברים יוצאים מפי תלמיד חכם.

ד. בקטע האחרון קורא הרב ליתר מעורבות חרדית בתוך הצבא, על כל המשמע מכך. זהו חזון שדומני שאין עליו מחלוקת רעיונית, אבל האם הרב שעמד בכבוד ובעוז מאחורי תלמידיו שניסו להשפיע מבפנים, לא מודע לקשיים בתחום זה? ובפרט בעת האחרונה, כשדת הפמיניזם השתלטה על מערכות אלה. האם גם בנקודה זו יישלל תואר גדול בתורה ממי שסובר שבתנאים האלה קשה לפעול? ואולי מותר לחשוב שגם בתחום האזרחי (אקדמיה, מקומות עבודה וכדומה) עדיף להציב חומות ומחסומים לשילוב בתנאי החברה הקיימים?

הרי הרב מלמד עצמו העלה לפני כחודש, במאמר בנושא גיוס הבנות, תקווה ליום שבו תשתנה התפיסה, והציבור הרחב יבין מהי תרומה אמיתית לבניינו של עם ישראל.

ואחרי ככלות הכול, דווקא מתוך הזדהות עם עקרונות חזונו של הרב מלמד הייתי מכנס עצרת תפילה וזעקה על עצם העובדה שמעשה שטן הצליח לעצור תהליך חרדי איטי, שייחודו בקצב המיוחד ובשקט שלו, מתוך גידולה וריבוי גווניה של החברה החרדית.

ואם לא די בכך, נבנתה חומת פירוד, שנאה ומחלוקת בתוך כלל ישראל ובתוך החברה הדתית והחרדית לפלגיהן. המצב ממש מדאיג ומפחיד את כל מי שדואג לרוממות רוחם של כלל ישראל בהתערותא דלתתא ובשפע מלמעלה.

לסיכום, למרות שנכנסתי לפלפול, עיקר כוונתי לזעוק בכאב: מדוע להיכנס לניתוח התנהגותם של ציבורים אחרים? האם זה מה שדרוש כעת לכלל עם ישראל? בתקופה זו בפרט, ישנה ציפייה שתלמידי חכמים יפיצו את אור האמונה הצרופה בתוך הציבור הדתי-לאומי. בפרט ממשיכי בית מדרשו של מרן הראי"ה זצ"ל ובנו הרצי"ה זצ"ל והרב נריה זצ"ל, אשר יישמו דרך זו בחיי המעשה והחינוך והתמודדו עם לבטי התלמידים בעוצמה רבה, כדי לחברם לעולמה של תורה.

יש להתמודד עם מבוכת הדור כולו, והצעירים בפרט. רק מתוך הצהרה ברורה על כוחה של תורה להשפיע על הביטחון (כמה קל להראות זאת בעליל שעמנו וארצנו תלויים על בלימה) ועל הכלכלה, הם יתחברו אל האידיאל הזה של צמיחת תלמידי חכמים וחיזוק לימוד התורה בכל שדרות הציבור.

נסיים בדברי מרן הרב קוק זצ"ל לפורים: "יהיו לנו אלו הימים ימים אשר האמירה לך כנוס את כל היהודים, צריכה להיות מצלצלת באוזנינו בצלצלי שמע". הרב זצ"ל כותב שהוא מצר על "הידיעות המטעות אשר אנו חושבים על דבר ניצחונות פעוטים של כיתה כלפי כיתה, של מפלגה כלפי מפלגה... ואנו שוכחים את סוד הגבורה והתפארה העליונה המעטרת אותנו".