לחשוב (גם) מהבטן
לחשוב (גם) מהבטןעדי דוד

מספרים על הרב עמיטל זצ"ל, מייסדה וראשה של ישיבת הר עציון באלון שבות, שלפני כארבעים שנה, באמצע שבת חורפית ומושלגת, הגיע לישיבה קיבוצניק מראש צורים שנמצא בתוך תחום שבת. הקיבוצניק סיפר שהסערה גרמה לתקלה בחשמל, ואלפי אפרוחים עלולים לקפוא מקור. השאלה הייתה האם ניתן להקל ולפתור באופן כלשהו את הבעיה משום צער בעלי חיים.

אחרי שהרב עמיטל שמע את השאלה הוא נעל את מגפיו, התעטף במעילו והחל לצעוד בשלג הכבד עד לראש צורים, ופסק שם מה שפסק. כשחזר שאלו אותו התלמידים מדוע לא נשאר בישיבה, הרי הספרים שבהם צריך לעיין כדי לפסוק בשאלה נמצאים בבית המדרש, לא בלוּל! השיב הרב: "צריך לחוש את הצער של חברי המשק וגם של האפרוחים. צריך לראות את הבעיה מקרוב. אי אפשר לשבת בבית המדרש המחומם ולהשיב מה יש לעשות בלול הקפוא".

ואכן, לעניות דעתי, אי אפשר לפסוק הלכה - או לתת עצה רפואית מנומקת - בלי לחוש את השטח בחמשת חושיך, ובלי לכאוב את הכאב של מי ששואל אותך.

לפני שנים עבדתי במרפאה בשכונת גאולה בירושלים, והמלצתי ללא מעט נשים הרות לנשים לקבל אִלחוש אפידורלי בלידה. מעט מאוד נשים קיבלו את הצעתי. כשניסיתי לברר את פשר הדבר, התברר שאחד מרבני ירושלים המפורסמים הודיע שהוא מתנגד לביצוע אפידורל, מפני שזו פרוצדורה חדשה ואולי אף מסוכנת.

והנה ערב אחד, ואני בתורנות בחדר הלידה בשערי צדק, ובתו של אותו רב מוכנסת לחדר הלידה כשהיא בוכייה וכאובה. לאחר שהמיילדות הכינו אותה ללידה וחיברו אותה למוניטור, היא המשיכה לייבב בקולי קולות. ניגשתי אליה והצעתי לה לבצע אלחוש אפידורלי, אך מה תעשה הנערה ואביה הרב אינו מסכים?

עשיתי מעשה והרמתי טלפון לאביה. הרב הגדול זכה לחוות את יללותיה של בתו היקרה דרך האפרכסת, ממש בשידור חי. העברתי לה את הטלפון, ולאחר תחינות "טאטע, טאטע" היא קיבלה כנראה תשובה חיובית וסימנה לי בידה לקרוא למרדים. לא הייתה כאן צביעות, חס ושלום. פשוט, לעתים צריך ממש להיכנס לנעליים של האחר ולחוש את כאבו כדי להכריע בשאלות כה רגישות.

הצחוק יפה לדיאטה

ועוד בעולם הרגש: מחקר חדש מעלה את האפשרות לשימוש בהומור ככלי טיפולי למניעת אכילה רגשית - כלומר, אכילה שאינה נובעת מתיאבון מוגבר אלא משמשת ככלי להרגעת צער, כאב או דאגה. תופעה זו קיימת בשיעור ניכר בקרב אנשים שסובלים מעודף משקל. לפי תוצאות המחקר, ההומור עשוי לחסום את הקשר בין הרגשות השליליים לבין האכילה.

קיימות תיאוריות שונות לגבי המנגנון הביולוגי שבמסגרתו אכילה משפיעה על מצב הרוח. הראשונה גורסת כי מדובר בהשפעה ביוכימית הקשורה בהרכב המזון הנצרך, וכך למשל אכילת כמות גדולה של פחמימות משפיעה על מצב הרוח יותר מאכילת חלבונים, עקב עלייה ברמות הסרוטונין במוח. תיאוריה אחרת גורסת כי שינוי מצב הרוח מושג באמצעות השפעה על רמת הסוכר בדם, שכן מספר מחקרים הדגימו כי רמת סוכר נמוכה מגבירה רגשות כמו עצבנות ותסכול. תיאוריה נוספת קשורה בהנאה מהמזון: הודגם כי אכילה רגשית קשורה בהפעלת תהליכים עצביים שונים מאלו המופעלים בעת אכילה מרוסנת, והבדלים אלו תלויים גם במידה שבה המזון הנצרך ערב לחך.

אולם אחרי שכבר הוכחה תרומתו המשמעותית של ההומור בשיכוך כאב ובהפחתת תחושת דחק, מתח וחרדה, ומקובל כבר על כולם שהצחוק משפר את זרימת הדם ותורם לרווחה נפשית עקב שחרור אנדורפינים, הועלתה האפשרות לשימוש בו גם ככלי טיפולי למניעת אכילה רגשית. נוסף לשיפור המתבקש במצב הרוח, ההומור עשוי לשחק תפקיד חיובי נקודתי בעצירת מנגנון האכילה הרגשית וההשמנה המגיעה בעקבותיו.

ואני שואלת: האם זו הסיבה שאנשים שמנים הם בדרך כלל גם בעלי חוש הומור בריא? שהרי יש בהם מנגנון טבעי של ריפוי, על דרך "בראת שומן - בראת לו הומור תבלין".

הפוגה מהמירוץ

אילו דברים נוספים משפרים את תוחלת החיים? אפשר לציין ברמה גבוהה של ודאות שלמשל סביבת חיים רגועה, כמו מגורים בכפר, לצד אזורים ירוקים ופתוחים, מאריכה את תוחלת החיים. גם שליטה על כעס יכולה רק להועיל, שכן מחקרים מראים כי גברים שמרבים לכעוס נתונים בסיכון גבוה יותר להתקף לב עד גיל 55. והפתעה מרעננת - קשר טוב עם האֵם מעלה משמעותית את תוחלת החיים, כך עולה ממחקר שבוצע לאחרונה. חיזוק קשרים חברתיים יכול גם הוא להאריך את החיים בחמש שנים בממוצע. זו סיבה נפלאה להיות חביבים כלפי אחרים, לתת בהם אמון, להיפתח ולשתף ברגשות.

והנה, מתברר שישיבה בבית קפה מועילה לא רק לנשים פטפטניות, כפי שכתבתי בפינתי 'על קפה ומאפה'. אביא לפניכם חלק מדיון מעניין שנערך בקרב ילדיי ואחייניי המרובים במייל המשפחתי המורחב שלנו.

ישנה אִמרה שלא הכרתי: "מהפכה צריכה בית קפה ועיתון". כלומר, כדי שתיווצר מהפכה צריך בין השאר שיהיו מספיק אנשים שמוכנים לעצור - לפחות במידה מסוימת - את מרוץ החיים, ולהתחיל לעסוק בשינוי סדרי החברה. אנשים אלה צריכים להגדיר את הבעייתיות במצב הקיים, להתייאש אלף פעמים, אחר כך להתחיל לחשוב בכיוונים אחרים ולאט לאט למצוא מנהיגות ולפעול. הרבים שנמצאים עמוק בתוך מרוץ החיים לא הם שייצרו את המהפכה, כי אם אלה שיש להם זמן לבזבז בבתי קפה ולהביע חוסר שביעות רצון מהמצב הקיים, וגם לנסות לחולל שינוי.

ועוד: לא מספיק שיהיו אנשים שעוצרים את המרוץ. צריך שיהיה להם מקום להיפגש, להפרות זה את זה ולאחד כוחות ורעיונות. כמובן שבית קפה הוא רק סמל, ואפשר לשתות דווקא תה בדירה פרטית, אבל צריך לזה מקום שקט. היכולת לעצור לרגע, לשאול שאלות שלא הכנו להן תשובות מראש, להגיד משהו שאולי אנחנו לא בטוחים בו במאה אחוזים - קשור מאוד ביכולת לחולל מהפכות.

ובעניין הקפה, לפני שבוע הגיע אלינו טכנאי כדי לתקן את המקרר. כשהגיע, הגשנו לו כוס קפה ומאפה, ובעלי כדרכו הציע לו כיפה ושאל אם ירצה לברך. התשובה הייתה: "סליחה, אני ערבי" ומשפחת קטן נבוכה.