שנינו מאותו הכפר

בכפר השיתופי גבעות שבגוש עציון מתגוררים בוגרים בעלי צרכים מיוחדים לצד משפחות רגילות. המשפחות מלוות את הבוגרים בהשתלבות בחברה.

רבקי גולדפינגר , י"ט באדר ב תשע"ד

כפר השילוב בגבעות
כפר השילוב בגבעות
גרשון אלינסון

שער הכניסה החשמלי נפתח לרווחה. בנסיעה איטית אני נכנסת פנימה אל תוככי כפר השילוב בגבעות. משמאלי ניבט נוף הררי עוצר נשימה של גוש עציון וברחבי הכפר מורגשת חיוניות פעלתנית. שמונים תלמידי בית הספר לחינוך מיוחד הלומדים במקום נמצאים בעיצומה של פעילות יומית. התלמידים, כולם בעלי צרכים מיוחדים, סובלים מלקויות שונות: תסמונת דאון, פיגור, אוטיזם, הפרעות נפשיות, נכויות ועוד. הם פועלים במרץ בתחומי התעסוקה השונים, מלווים במדריכים ואנשי מקצוע.

האווירה מסביב היא של עשייה רוגעת ושלווה. כל תלמיד עסוק בענייניו. כמה מהתלמידים לומדים בכיתת הלימוד. בנים אחדים עומדים על גבעה מרוחקת ומנכשים עשבים במרץ. אחרים עמלים בפינת החי, באורווה ובדיר. הם מאכילים את החיות, מנקים ודואגים לכל מחסורם של בעלי החיים. באחת הכיתות קולעות תלמידות סלים מקש, באחרת יוצרים התלמידים כלים מחימר, ובחדר הסמוך מתקיימת סדנת בישול והתלמידים סוחטים בהתלהבות מיץ תפוזים טרי. גם בנגרייה העבודה בעיצומה. ארבעה נערים עמלים על בניית ספסל עץ יחד עם המורה, שמדריך אותם בסבלנות רבה. קולות הקדיחה והדי הלמות הפטישים נשמעים היטב למרחוק.

מקום המפלט - הרפת

מספר לא מבוטל של פרויקטים חינוכיים-טיפוליים מופעלים במקום, וביניהם בית ספר לחינוך מיוחד - 'סדנת שילוב' לגילאי 10‑21, שרבים מתלמידיו נפלטו מבתי ספר וממסגרות אחרות, וכאן בונה בעבורם הצוות המקצועי תוכנית לימודים אישית מקדמת. עוד מופעלת במקום תוכנית יום לימודים ארוך לתלמידי בית הספר, וישנו גם דיור מוגן בקהילת גבעות המיועד לבוגרים המיוחדים, הלוקחים חלק פעיל בחיי הקהילה. כמו כן הוקמה במקום חווה חקלאית גדולה הכוללת אורווה לרכיבה טיפולית, דיר עיזים, מחלבה, פינת חי, משתלה, חממה ועוד. בראש כל הפרויקטים עומד צוות ניהולי מסור: נועה מנדלבאום, אסף טובול ותמר הקשר.

את פניי מקדמת הקשר, ממייסדות המקום. היא מביטה סביבה בסיפוק. "העיקרון המנחה אותנו", היא מסבירה את הרציונל העומד מאחורי פעילות התלמידים, "הוא שהאדם מוגדר לא רק על פי צרכיו, אלא לפי יכולתו לתת ולהעניק. כמו שאת יכולה להתרשם, לעיקרון הזה יש ביטוי ממשי אצלנו. כל ילד, בהתאם לרמתו, לומד להיות נותן ולא רק מקבל. כשהם נותנים הם הופכים בעיני עצמם לילדים בעלי ערך, לאחראים, לעצמאיים והכי חשוב - למאושרים".  

הקשר (49), אשר מקדישה את זמנה ומרצה לכפר הקהילתי בגבעות, היא אם לתשעה ילדים, אך בניגוד למה שרבים נוטים לחשוב, אין לה קשר אישי לעולם החינוך המיוחד. היא איננה אמא לילד בעל צרכים מיוחדים ובהכשרתה היא אינה מורה לחינוך מיוחד. בחירתה בעיסוק זה נבעה בראש ובראשונה מחוויות ילדותה בקיבוץ הדתי עין צורים. "הילדות שלי מתחלקת לשני חלקים: בית ספר ועבודה ברפת. בבית הספר היה לי נורא ואיום. לא הסתדרתי עם המערכת, לא הצלחתי לקבל עליי את המסגרת והיה לי נורא משעמם. זה היה בשבילי מקום מנוכר וקשה. זו הייתה מערכת נוקשה מדי", היא אומרת. "מה שבכל זאת החיה אותי היה העבודה ברפת. זה היה מקום המפלט שלי. בכיתה ד' נכנסתי לרפת ומאז עבדתי שם עד גיל 24, כשעזבתי את הקיבוץ. שם למדתי כמה עבודה וקשר עם בעלי חיים מסוגלים להשפיע טוב על בני אדם".

הקשר מוסיפה ומספרת כי "משהו במערכת לא קיבל את הסקרנות שלי. הרגשתי חנוקה, כבויה. בכיתה למדו איתנו ילדי מושבים, וכאב לי היחס המשפיל שהם קיבלו מהצוות. במבט לאחור, רכשתי את הלימוד האמיתי דווקא מחברי הקיבוץ שעבדו איתי ברפת. מהם ספגתי ערכים לחיים כמו אחריות, אנושיות, עבודת צוות ועוד".

לאחר נישואיה, השלימה הקשר לימודי תעודת הוראה באמנות בסמינר אורנים. "לא האמנתי בחיים שבסוף אהיה מורה, כי הרי שנאתי את זה". מאוחר יותר סיימה מסלול ללימודי טוענת רבנית. "זה היה לימוד מאוד חזק בשבילי. הבסיס האמוני ויראת השמיים שלי התעצמו שם. קיבלתי בלימודים האלה מטען מאוד עמוק גם לעבודה שלי עם הילדים המיוחדים". תחת אותו הרושם היא המשיכה ללימודי תואר שני במחשבת ישראל. את לימודיה סיימה בגיל 30 ואז החלה את דרכה בהוראה.

"התחלתי לעבוד בתור מורה לאמנות בירושלים ומהר מאוד זה עבר לחינוך כיתה". במהלך עבודתה צפו ועלו מחדש התחושות הקשות כלפי המסגרת. "היה לי מין דה ז'ה וו חזרה לילדות שלי. מכל מיני אירועים הבנתי שהמערכת בעצם לא השתנתה". כמורה לתנ"ך התנגדה בתוקף למבחני המיצ"ב. "לא הסכמתי להיות חלק מזה, כי הרגשתי שזה עוול ללימוד התורה. רוצים שאני אלמד תורה לפי תכתיב, רשימת פסוקים, בלי נשמה. זה היה מבחינתי לעשות שקר בנפשי. הבנתי שכנראה אני לא מתאימה למערכת הקיימת".

הקש ששבר את גב הגמל מבחינתה, התרחש בהיותה מחנכת כיתה ח'. "הכניסו לכיתה שלי שלושה תלמידים עולים מאתיופיה. הם היו עולים חדשים שבקושי ידעו כמה מילים בעברית, שלא לדבר על קריאה. אני האמנתי ביכולות שלהם ובציפורניים ניסיתי שיישארו אצלי, אבל המערכת פלטה אותם החוצה והם הועברו למסגרת החינוך המיוחד. זו הייתה תחושת החמצה מטורפת. חרצו את גורלם בדרך שהיא הכי קלה למערכת. הרגשתי שנעשה פה עוול לילדים, ולמרות כל הדיבורים אין קבלה אמיתית", היא נאנחת.

כשבתה הבכורה נועה למדה בכיתה א', היא חזרה הביתה באחד הימים כשהיא בוכה. "היא סיפרה לי בדמעות שלא נתנו לחברה שלה לצאת לשירותים וברח לה בכיתה מול כולם. ילדה אומללה בת שש. הרגשתי שבפנים אני זועקת 'למה זה צריך להיות ככה?'".

"שוכחים שיש לילד נשמה"

המחשבה כי מחובתה לבנות אלטרנטיבה חינוכית למענה ולמען ילדיה, החלה לקנן בתוכה. אבל מצד שני, היא הטילה ספק בכוחה כאדם יחיד להגשים את החזון. "אני בן אדם בודד מול מערכת גדולה ומשומנת וחששתי שאני לא אוכל לשנות עולם, אבל מסתבר שזה אפשרי. כנראה זו הייתה זעקה כל כך אמיתית, שדרך הכאב האישי שלי ובשיתוף פעולה עם עוד אנשים טובים בדרך, הצלחנו להקים אלטרנטיבה חינוכית וערכית מדהימה. כנראה לא סתם האדם עובר משהו בחיים".

אותה אלטרנטיבה שהקשר מדברת עליה החלה מתובנה פשוטה: כל תלמיד צריך לקבל מענה נכון ואמיתי לצרכיו. "אני לא רוצה לייצר תבניות. כל אחד ומה שטוב ומתאים לו. לפני כל החומר הלימודי, ההספק, המבחנים והידע - צריך לזכור שעומדת לפניך נשמה. אז הם לא טובים בלימודים, אז מה? הפוטנציאל הלימודי לא רלוונטי. הלחץ על הלימודים הוא לא נכון. היום נותנים בקלות תרופות פסיכיאטריות כדי שיהיה שקט תעשייתי. הקו שאנחנו מובילים הוא גמישות מחשבתית. לא מה שהיינו רוצים להלביש עליהם, זה לא בית חרושת לנקניקיות, לא כולם אותו דבר. יש אנשים שונים עם צרכים שונים, וצריך לראות כל בן אדם ובעיקר לקבל אותו ואת הצרכים שלו כדי שיוכל לגדול ולצמוח".

אבל זו המסגרת וישנה חשיבות שהילדים ילמדו לקבל אותה וללכת על פיה,לא?

"אבל אם רע להם? המסגרת והלימוד הם אולי חשובים, אבל הם משניים ביחס לאדם שצריך לצמוח כאן. כמחנך אתה חייב למצוא לילדים, רגילים ובעלי צרכים מיוחדים, פתח כדי שיוכלו להתאוורר, לנשום, שיוכלו להחיות את הנפש שלהם. חשבתי 'בוא נראה מה ניתן לתת כדי שיהיה להם טוב'. הובילה אותי המחשבה שחייבים לעשות משהו למען הילדים".

הקשר שוחחה עם ארבע נשים, כולן מורות בעצמן, שהזדהו עם תחושותיה. "השקענו בזה המון חשיבה ובנינו יחד תוכנית לימודית שמהווה אלטרנטיבה חינוכית לתוכנית הקיימת". את התוכנית הציעו לבתי ספר שונים, אך מכולם זכו לכתף קרה. אז פגשה הקשר את נועה מנדלבאום, גננת שהכניסה לגנה ילד הלוקה בתסמונת דאון, כי האמינה שיש לקבל כל אדם. הילד בגר והיא רצתה לשלבו בבית הספר הרגיל, אבל הדבר לא הסתייע בידה. היא חיפשה פתרון אמיתי בשבילו ובשביל ילדים כמותו. "נפגשתי עם נועה. הצגתי לה את התוכנית ופשוט התחברנו".

מנדלבאום הגיעה עם ידע חינוכי נרחב ועם הרבה רצון לחולל שינוי, ויחד שתי הנשים הקימו בגוש עציון בית ספר יסודי חדש וייחודי - ממ"ד ניסויי 'ראשית'. "הקמנו את בית הספר מאפס". שלוש שנים הן עבדו בהתנדבות למען הגשמת החלום. "בנינו מודל חדשני. בתוך כל כיתה של כשלושים ילדים שולבו כארבעה ילדי חינוך מיוחד ושלושה אנשי צוות: המורה, מורה לחינוך מיוחד ובת שירות לאומי. הקמנו פינת חי גדולה ואורווה טיפולית, וכחלק מסדר היום הקבוע עבדו שם הילדים במשותף. שכרנו מבנים בראש צורים. זה לא היה קל, אבל האמנו שאנחנו עושות כאן משהו גדול". הן פנו למשרד החינוך ולאחר יזע ודמעות קיבלו סמל מוסד. במשך ארבע שנים ניהלה הקשר את בית הספר והוא ממשיך לפעול במתכונת זו גם היום.

במה לדעתך תורם המפגש היומיומי בין ילדים רגילים לילדים בעלי צרכים מיוחדים?

"יש הרבה מה ללמוד מהילדים המיוחדים על שמחה, אהבת הזולת והתמודדות עם קשיים. אבל הלימוד המשמעותי ביותר שהתלמידים הרגילים מפיקים מהכיתות המשותפות הוא ללמוד לראות כל אדם, גם אם הוא שונה ממך, כיצור אנושי. השילוב הזה מכשיר את הילדים לקבל את השונה בטבעיות, כמו שברא אותו ה'. העבודה המשותפת בפינת החי ובחקלאות מוסיפה נדבך חינוכי חשוב".

בית ספר שמשנה את העולם

הקשר מספרת על יאיר (שם בדוי, כמו שמותיהם של שאר התלמידים בכתבה), בחור בן 19 הסובל מפיגור ומבעיות תקשורת, בוגר בית הספר 'ראשית'. יחד עם הוריו הגיע הצוות החינוכי להחלטה כי בשלה השעה להוציאו מהבית אל הדיור המוגן בכפר הקהילתי בגבעות. לכבוד המאורע ארגנה אמו מסיבה והזמינה את חבריו (הרגילים) מהיסודי, שהם כיום תלמידי שמינית לקראת גיוס. אחד הבחורים נעמד באירוע ואמר בהתרגשות: "יאיר, כשאתה הצטרפת לכיתה שלנו לא ידענו איך לאכול אותך ואיך לתקשר איתך. החלטנו שנהיה חברים שלך. למדנו להכיר זה את זה ובאמת היית ונשארת חבר שלנו לכל דבר". הקשר דומעת כשהיא מצטטת את דבריו של הבחור. "גדל פה דור אחר. דור מודע, רגיש ואכפתי לזולת. המודל הזה מצמיח אנשים בוגרים בעלי יכולות הכלה וסובלנות גם כלפי מי שלא בדיוק בשבלונה שלו. אני לא אגזים אם אומר שבית ספר משולב כמו 'ראשית' משנה עולם", היא אומרת.

למרות היתרונות החינוכיים שבמודל, מדגישה הקשר כי שילוב שכזה בין ילדים רגילים לבין בעלי צרכים מיוחדים אינו דבר פשוט, מציף בעיות וכרוך בעבודה חינוכית מורכבת. "כשהבת שלי הייתה בכיתה ב' הרגשתי שמטריד אותה משהו. שאלתי אותה מה קרה והיא סיפרה לי שהחברה שיושבת לידה בכיתה, ילדה הלוקה בפיגור, יורקת לה על המחברת. זו הייתה התמודדות. הסברתי לה שהילדה הזאת לא מתכוונת לפגוע בה ויש לה קושי משלה. שוחחתי עם המחנכת שתדבר עם הבנות ותפתור יחד איתן את הבעיה. אני לא מתעלמת מהקשיים. יש כאן דרך ארוכה, זו עבודה חינוכית לא פשוטה בכלל, אבל חד משמעית, הילדים בשילוב בונים את עצמם כאנשים טובים יותר", אומרת הקשר.

איך הייתה ההרשמה לבית הספר? הורים לילדים רגילים שיתפו איתכן פעולה?

"ועוד איך. בגוש עציון יש חברה חזקה שיכולה לתת ורואה בשילוב אמירה חברתית וערכית חשובה. יש כאן אנשים שאומרים 'ככה אנחנו רוצים לחנך את הילדים שלנו', להכיר גם את השונה ממני ולא לגדל ילדים שמרוכזים בעצמם ו'אני ואפסי עוד'. בבית הספר הם מקבלים הרבה מעבר לחומר הלימודי היבש".  

בשנים הראשונות להקמת בית הספר היסודי 'ראשית', בנתה נועה מנדלבאום מסלול המשך לילדי החינוך המיוחד של חטיבת ביניים ותיכון בשם 'סדנת שילוב'. "שתי המערכות פעלו זו לצד זו: בית ספר 'ראשית' לכיתות א'‑ח', בית ספר רגיל שכאמור משולבים בו ילדי חינוך מיוחד, ו'סדנת שילוב' - בית ספר לחינוך מיוחד למגוון רחב של אוכלוסיות מיוחדות. כל אחד יכול למצוא אצלנו מקום", היא מחייכת.

לאור התפתחות בתי הספר, החליט ראש מועצת גוש עציון דוידי פרל לפני כשנתיים להציב לעצמו את הקמת הכפר הקהילתי בגבעות כפרויקט דגל. "שני בתי הספר גדלו והתפתחו והיה צריך למצוא מענה פיזי לצפיפות. הוא הכיר מקרוב את הדרך החינוכית שלנו. הוא איש חינוך בנשמתו ומבין את המשמעות העמוקה של מה שהשילוב עושה גם לילדים וגם לקהילה. הוא האמין באידיאל שבתי הספר האלה מייצגים והחליט להיכנס לעובי הקורה ולעזור לנו בכל הכוח. כשהבענו את החששות שהיו לנו, הוא אמר: 'יהיה בסדר. אתם עוברים לגבעות'. תוך חודש הוא הקים שם בית ספר".

שילוב, צבא וישיבה

לפני שנה וחצי עבר בית הספר לחינוך מיוחד 'סדנת שילוב' ליישוב גבעות, שהיה נטוש. במקביל לכך עזבה תמר הקשר, וכמוה עוד כעשרים משפחות מירושלים ומגוש עציון, את ביתה המסודר ועברה להתגורר בקרוואנים בכפר הקהילתי בגבעות. מטרת המעבר הייתה הקמת קהילה משלבת בגבעות, בה יגורו אלה לצד אלה משפחות נורמטיביות ובוגרים מיוחדים אשר גרים בדיור מוגן.

קרוב לשמונים ילדים לומדים בבית הספר המיוחד 'סדנת שילוב', 24 מהם נשארים בדיור המוגן. "בוגרים בעלי צרכים מיוחדים רוצים וצריכים לצאת מהבית", אומרת הקשר. "ההורים מזדקנים והם צריכים ללמוד לחיות עד כמה שאפשר בכוחות עצמם. לשם כך קיים הדיור המוגן, בו הם חיים בדירות יחד עם חברים בני גילם. הם כמובן מקבלים את העזרה וההכוונה שהם זקוקים לה, ולאט לאט לומדים להיות יותר עצמאיים ופחות תלויים בסביבה".

בדיור המוגן זוכים הדיירים לתוכנית עשירה ומגוונת. עם סיום יום הלימודים והעבודה, מגיעים החברים לדירות לסדר יום עמוס. מלבד תורנויות הניקיון ושמירת הסדר בבית, פעם בשבוע הם הולכים לשחייה בבריכה עם חניכים מסניף בני עקיבא אפרת. יום בשבוע הם לומדים עם אברכים בבית המדרש בהר עציון שבאלון שבות, ויום נוסף מוקדש להתנדבות בצבא בחטמ"ר עציון. "יש להם סדר יום מובנה ומלא פעילות ותוכן".

בנוסף לכך, לכל דייר יש משפחה מאמצת ביישוב. הדיירים הולכים למשפחות ומתארחים אצלן. פעם בשבוע הם נהנים לאכול ארוחת ערב משותפת. "יש להם קשר טוב מאוד עם המשפחות. אלינו מגיע דניאל. הוא כבר לגמרי חלק מהמשפחה. הילדים שלי יודעים שביום שדניאל מגיע אנחנו אוכלים פלאפל, כי הוא מת על זה. אני לא צריכה להרצות לילדים שלי על קבלת האחר, כי הם לומדים את זה באופן מעשי בחיים שלהם".

הקשר מאמינה שהקהילה בגבעות מתברכת מנוכחותם של הבוגרים המיוחדים. "הנוכחות של אנשים מיוחדים בקהילה מוסיפה משהו איכותי וטוב", היא אומרת ומתארת בהתרגשות את מראה בית הכנסת הקהילתי ואת סעודות השבת המשותפות. "אנשים אומרים לי 'אתם עושים חסד', אבל אני לא מרגישה שאני עושה חסד - הם עושים איתי חסד. אני מאמינה שהם מוציאים מאיתנו את הטוב. זו השליחות שלהם. כמה שמחה יש בהם. אני עצמי קיבלתי מזה כל כך הרבה. בזכותם אני השתניתי בצורה מהותית".

חברי הקהילה בגבעות, טוענת הקשר, מבורכים, לא פחות, מנוכחות בעלי הצרכים המיוחדים בקהילתם. "המשפחות מנהלות חיים נורמטיביים כמו כולם, הולכות לעבודה וללימודים, מגדלות ילדים, אבל כאן בגבעות הן זוכות לערך מוסף. זה משהו באוויר כאן. אתה הולך בשביל ופוגש בנער בעל צרכים מיוחדים, גם כשאתה נמצא בבית הכנסת ובגינה הם איתך. יש בזה משהו מאזן ומכניס לפרופורציה. זה משהו שעושה את החיים של כולם, מבוגרים וילדים, לבעלי משמעות", אומרת הקשר.

שי בן ה‑25, הלוקה בתסמונת דאון, סיים את מסגרת התיכון והמשיך להתגורר במקום כבוגר ולהשתלב בעבודה בפינת החי. לאחרונה, לאחר שהוחלט להכשירו לזוגיות ונישואין, הוא עבר להתגורר בדירה חדשה יחד עם חבר נוסף, שם ילמדו שניהם לנהל חיים יותר עצמאיים. "פתחנו דירה של חצי עצמאיים, שבה אנחנו מורידים את המינון של ההשגחה. כמובן שזה חייב אותנו בהכנה מראש. העברנו להם שיחות על שיתופיות, קבלה, מה זה אומר לחיות עם עוד אדם ואיך מארגנים את הבית. אנחנו מאמינים שהחבר'ה האלה יכולים להפיק הרבה משותפות וזוגיות ולכן אנחנו מכינים אותם לקראת זה".

הם בכלל רוצים להתחתן?

"זה לא מתאים לכל אחד מהם, אבל יש כאלו שאומרים לנו במפורש 'אני רוצה להתחתן', וזה טבעי. לכל אדם מגיע להיות אוהב ונאהב. ההורים שלהם אולי חוששים מזה, אבל גם הם רוצים את זה מאוד. הם מאמינים שזה יכול לעשות לילדים שלהם טוב. הזוגיות שלי היא הדבר הכי משמעותי שיש לי בחיים. אני רוצה שגם הם יחוו את זה. לא מגיע להם?".

בדרך החוצה אני מבחינה באלון, שעומד בפתח הכיתה בפנים נפולות. משהו מטריד את מנוחתו. למרבה ההפתעה, דווקא מתן הסובל מפיגור עמוק ושאינו מסוגל לתקשר עם הסביבה, נעמד לידו ומוציא מגרונו קולות ונהימות של אמפתיה. "זה רגע מרגש מאוד", מציינת הקשר בהתפעלות, "מתן לא מסוגל לדבר וסובל מפיגור עמוק, אבל הוא הרגיש בחושים פנימיים שאלון עצוב ונעמד לידו ברגישות מדהימה. זה רק מלמד אותנו עד כמה כל יצור אנוש הוא בעל נשמה גדולה".