האדמו"ר מביטשקוב היה עבורנו תושבי יפו, דמות רוחנית מלאה באהבה לכל אדם, שאותה הערצנו.
אמש בתפילה, הייתה זו הפעם הראשונה שהרב זצ"ל לא קרא בתורה על פי זמירתו האהובה, אלא היה זה בנו, הרב דויד, שקרא עבורנו. כבר באותו הרגע, עוד קודם לכתו מאתנו, חשתי במחסור הגדול של מנגינת בית אבא.
לאחר התפילה ישבנו בביתו ושרנו שירי שבת בקידוש, וכעת בדיעבד נראה כי הייתה זו כמעין מנגינת סיום רוחנית. סביב השולחן ישבו אנשים מרקעים שונים ומגוונים - דתיים לאומיים לצד חרדים וחילונים. כזה היה האדמו"ר, איש המקבץ סביבו את עם ישראל, כפשוטו.
האדמו"ר אף הצליח לשבור את מחסומי הדת והלאום, וברוחו המיוחדת הצליח לאחד בין יהודים לערבים, נוצרים ומוסלמים. כך לדוגמה היה כאשר לפני כמה שנים חבורת נערים ערבים הציקו לאדמו"ר. באותם רגעים קשים היו אלה דווקא גבירי הקהילה המוסלמית שרחשו לו כבוד ובאו להתנצל. כזה הוא היה - איש של כולם.
לא אשכח את הפעם הראשונה שפגשתי את האדמו"ר מחכה בתחנת האוטובוס ביפו. איש פשוט וצנוע שהתרחק מהכבוד כל ימי חייו. לשמחתי, זכיתי להתפלל אצלו כמעט כל חודש ופגשתי בביתו משפחה שכל כולה הכנסת אורחים. מאנשים מחוסרי בית שישנים תחת קורתו ועד אנשים מבוססים שהגיעו לבקרו, כולם הרגישו שם בני בית וחשו בצורך לשוב ולחזור אליו כל פעם מחדש.
עבורנו היפואים, תמיד הייתה גאווה שיש לנו אדמו"ר ביפו, והוא ליווה אותנו בכל שלב ושלב. שהקמנו את גן הילדים הראשון האדמו"ר קבע בו מזוזה ובכל אירוע ואירוע תמיד היה שמור לו מקום. בליבנו ובעיצוב עולמנו, הוא ילווה אותנו תמיד וימשיך להיות האדמו"ר שלנו.