שנת תרפ"ט, דרך ציון במאבק הדמים על ריבונותה של ארץ ישראל כישות יהודית לאומית. ראשיתה של הדרמה במאבק על הכותל.
מדובר בקטע כותל שאורכו 22 מטר, בין רחוב השלשלת לשכונת המוגרבים. במרחק של כשלושה מטר מן הכותל הוצב קיר שתחם את רחבת הכותל. סלע המחלוקת בין יהודים למוסלמים לא היה הכותל עצמו, אלא הרחבה שלפניו. ליהודים ניתנה רשות להתפלל במקום אך לא להביא ספסלים, מחיצה וספרי תורה. המאבק הדתי הפך לעימות אלים בין שתי תנועות לאומיות.
על רקע השיח הפנים מפלגתי של שנות השלושים בין חוגי הימין לחוגי השמאל מתמקד הספר באירועי תרפ"ט, כמוקד לסכסוך הישראלי פלסטיני. בדרך השוואתית בין שני הנראטיבים היהודי והפלסטיני מערער המחבר על עצם לגיטימיות ההכרה במדינה יהודית בארץ ישראל כמדינה ריבונית של העם היהודי. בעוד הוא מאשש את הריבונות הפלסטינית על הארץ.
התובנות שהמחבר מעלה אינן חפות מהאג'נדה הפוליטית של השמאל מובילות את הקורא לנושא הליבה של הסכסוך הישראלי פלסטיני לחלוקת הארץ. מחבר הספר, הלל כהן היסטוריון, חוקר מהאוניברסיטה העברית מנתב את הקורא לשלהי התקופה העותומנית כאשר המתיישבים היהודים הגיעו במטרה להפוך אותה ליהודית.
וכפועל יוצא להפוך את התושבים הערבים למיעוט. לדידו של המחבר ליהודים נרדפי החרב הייתה הזכות לבוא לארץ ולמצוא בה מקלט. אך זכות זו לא מפקיעה את זכויותיהם של הערבים, ולא מצדיקה את מהלכיה של התנועה הציונית לייהד את הארץ. בתרפ"ט אחרי מאה שנים של עליות לארץ לא היו העולים בגדר מבקשי מקלט אלא תופסי חזקה ודורשי ריבונות. בהשפעת התנועה הציונית גם תושבי הארץ שלא היו ציונים אמצו את הרעיון הציוני של מדינה יהודית.
התושבים היהודים שעד אז נחשבו בני בית בתרבות המזרח לא זכו ליחס מועדף. בשנות העשרים חשו הערבים כי המשותף בין כל הזרמים היהודיים רב על המבדיל. אלה כאלה, שואפים למדינה יהודית בארץ ישראל. לפיכך לדעת המחבר בשעת מבחן לא הרגו הערבים את שכניהם היהודים אלא אויבים המנסים להשתלט על ארצם. היהודים הבינו שאין להם בית פוליטי אחר זולת הבית הציוני. ושאין ביכולתם להציע חלופה פוליטית בדרך של חבירה לערביי הארץ כיוון שהערבים לא מעוניינים.
"במובן זה טוען ממחבר ניתן לומר שבתרפ"ט נוסד היישוב היהודי בארץ ישראל שממנו צמחה מדינת ישראל" (עמוד 329). ז"א על רקע מאורעות תרפ"ט קמה המדינה על ערכיה ועל אתוס הלוחמה וההגנה שלה.
האם מעשה ההרג בתרפ"ט הוא תוצאה הכרחית מהמפגש הערבי-ציוני? שואל המחבר.
לדידו בקריאת ההיסטוריה יש הרואים בתרפ"ט חוליה בשרשרת הרדיפות מאז מצרים ואין לכך שום קשר למעשים או למחדלים. לדידו, כך רואה זאת הימין הישראלי, בעוד שהתוקפים הפלסטינים קראו את הדברים בהקשר שונה, כחלק מהמאבק העולמי נגד משטרים קולוניאליסטים. לדידם זו הייתה מתקפה קולוניאליסטית בחסות אירופאית - בריטית. מנקודת מבט ערבית, לזיקה של היהודים לארץ ישראל לא הייתה כל משמעות פוליטית. המחבר מאמת את התפיסה הפלסטינית עם האידיאולוגיה של אנשי 'ברית שלום' שמוכנים היו לוותר על הכרה בריבונות יהודית על ארץ ישראל.
לדעת המחבר קימת גם אפשרות אחרת. יש מבחר של אפשרויות ביחסים שמתפתחים לפיוס. לדידו בכל רגע נתון ניתן לפעול אחרת, אחרת מהרוב, מהנטייה לשנאת האחר. הוא מציין את אנשי 'ברית שלום' שניסו להסיט את העמים ממסלול של התנגשות דמים. לדידו של המחבר, שוליוּתם של אנשי 'ברית שלום' בסיפור הלאומי של תרפ"ט מצביעה על הקושי של החברה הישראלית לאמץ תפיסה חלופית לתפיסה הלאומית הכוחנית.
הפרק האחרון נחתם בנימה הומניסטית שאכן ההכרה בחיי האדם תוביל לרגשות של שותפות אנושית ומהיבט זה מעשה ההרג בתרפ"ט לא היה גזרת גורל. מנקודת מבט גאופוליטית מזרח תיכונית הקריאה ההיסטורית התולה תקוות בשותפות אנושית היא שטחית ונאיבית.