איצטדיון מלא
איצטדיון מלאמאור יפרח

כשאתה מדמיין בראש שמונים אלף איש בתוך אצטדיון אחד, אתה בטוח בדבר אחד, יהיה מדהים. אכן היה מדהים. כל מילה אחרת תפחית מעוצמת החוויה.

בבוקרו של יום שלישי דמיינתי לעצמי את רחובות ברצלונה לובשים חג, גדודי אוהדים עוברים ושרים ברחובות. מכוניות עם צעיפים בתוך החלונות צופרים. כמו בישראל.... בכל זאת רבע גמר ליגת האלופות. התבדיתי. כנראה שבברצלונה כבר רגילים למעמדים האלו, אולי אפילו נמאס להם? אולי.

כל המחשבות האלו נמוגו כעשן בסביבות השעה שש וחצי, שעתיים לפני המשחק. יצאנו לכיוון המגרש וכבר בכיכר 'מריה כריסטינה', הכיכר המרכזית בחלק העיר שבו נמצא המגרש, התחלנו להבין מה הכוונה רבע גמר ליגת האלופות. קבוצות קבוצות של אוהדי אתלטיקו וברצלונה יושבים, ליתר דיוק עומדים, שותים בירה כמנהג המסורת המקובלת בספרד, ושרים ומקללים את קטלוניה או את ספרד. תלוי מי הם אלו ששרים.

וכשמדברים על קטלוניה או ספרד מדברים על מלחמה עתיקת יומין בין מסורת מפוארת של יושבי קטלוניה שרוצים למחוק כל זיקה ספרד לבין כיבוש אכזרי של ממשלת ספרד בעיקר בתקופת המלך פרנקו, מבחינת תושבי קטלוניה ספרד הינה גוף כובש שמטל עליהם מיסים ללא קבלת תמורה. (לא נקטתי צד בוויכוח, נכון?).

כשנכנסו לתחומי המגרש התלנו להבין מי זאת בארסה. מבחוץ האצטדיון נראה, כיאה למבנה בן חמישים ושבע שנה, כמו ימק"א של שנות השמונים. מבפנים, החל מהמוזיאון ומהחנות, סליחה מהקניון של המזכרות וכלה ביציעים, הכל צבוע בצבעי הכחול והארגמן המרהיבים. בכל מקום אתה מרגיש שאתה נמצא במועדון העשיר והמפואר ביותר בעולם.

אבל כל המסביב הינו רק תפאורה לדבר האמתי, כדורגל. כלומר אוהדי כדורגל. ברגע שנשמעת האות והכרוז פוצח בשירת ההמנון של ברצלונה ("can't del barca"), התחושה היא של רעם אדיר שמתגלגל ומתגלגל. רגע השיא בשירה הוא כשעשרות אלפי אוהדים צורחים בגרונות ניחרים "בארסה! בארסה! באאאאארסה!".

גם רגעים מפחידים חווינו במגרש, כשאוהדי אתלטיקו פתחו בקריאות "וייה אספניה" (קדימה ספרד) והצליחו לעצבן את אחרון האוהדים של בארסה (זוכרים? קטלוניה נגד ספרד?). הברצלונאים לא שקטו על שמריהם וצעקו בחזרה "אולה קטלוניה" אתם יכולים לתאר לכם מה קורה כשמצליחים לעצבן שמונים אלף איש... מיותר לציין שאלף וחמש מאות אוהדי אתלטיקו לא נשמעו בתוך הר הגעש. ההרגשה היא שנכנסתי לתוך מריבה לא לי. או שהיא בעצם כן לי.

האמת שגם כדורגל ראינו ולמרבה ההפתעה הוא גם היה כדורגל משובח ואיכותי. אומנם שחקני אתלטיקו חניכיו של דייגו "צ'ולו" סימואנה, ניסו בכל דרך אפשרית לשבור ולכסח את הרגליים של שחקני בארסה המסכנים, ואף עלו ליתרון מפתיע משער ענק של דייגו שהגיע משום מקום.

אך ברצלונה לא ויתרו ונלחמו ונלחמו ללא הועיל. מסי צ'אבי ונייאמר חתומים על החמצות מסמרי שיער. או שמא שוערה של אתלטיקו, טיבו קורטואה חתום על הצלות נהדרות. עד שהמהנדס הגדול ביותר של הכדורגל העולמי הגיע, אנדרס אייניסטה, עם כדור גאוני ואדיר שהכניס לנייאמר קבע את השוויון. השוויון נשמר עד לסיום המשחק, מה שמכריח בשבוע הבא משחק לוהט וגועש בויסנטה קלדרון, אצטדיונה של אתלטיקו.

בסיומו של כזה משחק אי אפשר שלא להשוות לליגה שלנו. ושאלת השאלות שקופצת היא, מדוע בליגה שלנו האוהדים מגיעים לתחומי האצטדיון כשעתים לפני המשחק אבל מצליחים להיכנס דקות ספורות לפני שריקת הפתיחה? בקמפ נואו לעומת זאת האוהדים מגיעים דקות ספורות לפני המשחק ואין אחד שנשאר בחוץ עד לשריקה! ואותו סיפור קורה גם ביציאה. מי שניסה פעם ללכת לאצטדיון דוחא או כל אצטדיון אחר בארץ זוכר בוודאות כמה שעות לקח לו לצאת. איך זה שבברצלונה, 80,000 איש יוצאים תוך 10 דקות? יש לנו הרבה מה ללמוד ולאן להתפתח.