והגדת לבנך - ניגון בשני קולות

מוסא ואודהליה ברלין, שני דורות של מוזיקה, מדברים על עולם הכליזמר והפערים. "לפעמים אבא לא מבין את הסגנון, אבל יש נקודות השקה"

חיים אקשטיין , י"ז בניסן תשע"ד

מוסא ואודהליה ברלין
מוסא ואודהליה ברלין
בשבע

פרויקט "והגדת לבנך"  - בנים מספרים על ההחלטה להמשיך בתחום עיסוקם של ההורים

האב: משה מוסא ברלין (75): תושב אלון שבות. נשוי ואב לשמונה, כולל שניים מאומצים. מוזיקאי ונגן לקרינט

הבת: אודהליה ברלין (32): תושבת ירושלים. רווקה. מוזיקאית ומורה

עד לא מזמן, אם הייתם אומרים בנשימה אחת את המילים "ברלין" ו"מוזיקה יהודית", האסוציאציה הייתה משה (מוסא) ברלין. אבל אשף הקלרינט כבר איננו האמן היחיד בשם משפחה זה. גם שמה של אודהליה ברלין, שבאמתחתה כבר שלושה אלבומים ולו"ז עמוס בהופעות, נשמע יותר ויותר בציבור הדתי, ואפילו בקהל הכללי. הקשר בין שמות המשפחה כמובן אינו מקרי – הכליזמר הוותיק והיוצרת העכשווית הם אב ובת.

כליזמר זה לא תחפושת

הרבה דברים קרו מאז שמוסא ברלין למד קלרינט, לפני למעלה מיובל. התקליטים הפכו לדיסקים, הקלאסיקה התגלגלה לרוק ובהמשך למוזיקה אלקטרונית, וגם הכליזמרים עברו תהפוכות. "החתונות של פעם היו פחות ראוותניות, יותר אמיתיות. פעם לא היו זמרים בחתונות. ניגנתי והקהל היה שר. היום אנשים אומרים: הזמר יעשה שמח ואנחנו נרקוד. לא צריך להשקיע. לדעתי, בעוד חמישים שנה יהיה רק תקליטן שיסובב את הכפתורים, כמו בחוגים אחרים. במירון, מי שניגן לפני שהגעתי היה כליזמר זקן, ובאותם ימים התחילו להקליט בטייפ. הוא הצביע על הטייפ ואמר: 'זה הסוף שלי'".

ומה בנוגע לכליזמרים עצמם? אתה מרוצה מהנגנים הצעירים?

"אני שמח שיש כאלה שממשיכים את הקו שלי. אם כליזמר מתכוון שהקהל שיוצא ממנו יהיה אחר מזה שנכנס – זה הכיוון שלי. אבל אם הוא חושב רק על גימיקים, או על הכסף שהוא יקבל בסוף  – הוא מכניס כוונות זרות בניגון. זה ישפיע גם על הנגינה שלו".

"זה מתבטא גם בניגונים עצמם”, מוסיפה אודהליה, "לאבא שלי יש מסורת כליזמרית".

מוסא מסכים, ונותן דוגמה. "שמעתי שיר של יוני גנוט עם המילים של 'י‑ה ריבון'. אני שומע את השיר ומזהה אותו, אני מכיר אותו כניגון. הוא הלביש את זה על המילים, וזה יצא נהדר, אבל שאלתי אותו מאיפה הניגון. הוא אמר שהוא שמע אותו מלהקה אירית. שאלתי אנשי מקצוע, עד שבסוף מצאתי את הניגון בתווים של כליזמר. הניגון מתפשט מסביב לעולם, ובסוף הוא חוזר אליך. זו אחת המטרות שלנו, להעלות ניצוצות".

במקרה של הניגון האירי-לכאורה היה קשה למצוא את המקור, אבל במקרים אחרים מוסא היה מעדיף לחבר את הניגונים לשורשם. "לא ייתכן שאדם יחבוש על עצמו קסקט, ילבש ווסט, יוציא ציציות החוצה וזהו – הוא כליזמר. בלי לדעת מאיפה החומר שהוא מנגן ומה לעשות איתו. כל ניגון שאתה מוצא – תחפש את המקור".

בעוד האב שומר על האותנטיות, הבת פונה לכיוונים אחרים. היא נותנת מקום נכבד לניגונים, אבל מעניקה להם עיבוד עכשווי, וגם יוצרת שירים משל עצמה. שירים בסגנון שתשמעו פחות במירון ויותר בתל אביב. "המוזיקה שלי נראית שונה משל אבא שלי, אבל כשאני עולה על הבמה – אני עולה עם מה שלמדתי מהבית. איך שאני תופסת את המוזיקה – זה מהבית, וגם הקשר הבלתי אמצעי עם הקהל הוא מהבית".

ובכל זאת, איך הרוק שלך ממשיך את המסורת שאביך דוגל בה?

"אבא שלי ממש מפרגן. הוא לא תמיד מבין את המוזיקה שאני עושה, ולמה הוא אומר שאני 'דופקת כל כך הרבה', אבל יש בינינו נקודות השקה. זה פוגש אותי בניגונים שאני מופיעה איתם, אבל גם במוזיקה העצמאית. גם כשאני מנגנת רוק כבד, יש משהו שעובר ישר ללב".

לחסות בצל אבא

האב והבת מנהלים כל אחד קריירה עצמאית, אך גם מופיעים ביחד. בן נוסף, אלישיב, מצטרף גם הוא להופעות. בימים אלה עובדים מוסא ואודהליה יחד על אלבום שירי ארץ ישראל בסגנון כליזמרי. כל זה לא מובן מאליו. "יש אנשים שרוצים לברוח מהצל של אבא שלהם, ואני רוצה לקרב אותו אליי. זו מדרגה ענקית בשבילי. כמובן, עם שמירה על עצמאיות".

זה משפיע על המוזיקה שלך?

"אני זוכרת ששמעתי ניגון בגיל חמש, ואמרתי שאני מכירה אותו מהבטן. צחקו עליי, אבל הייתה לי ודאות שאני מכירה אותו, זה משהו שספגתי. גם אם לא ספגתי את הניגון הספציפי הזה, יש משהו שהוא מעבר למילים ולתווים, וזה הסגנון, זו השפה המשותפת שלנו".

איך זה להופיע יחד?

מוסא: "לכליזמר אפשר לקרוא 'מעצב שמחה', כמו שיש מעצב אופנה ומעצב תסרוקות. אבל יש פה גם משחק מילים: כשהשמחה גדולה מדי, הכליזמר צריך לאזן קצת לכיוון העצב, ולהפך. בנגינה צריך להיות משהו פסיכולוגי. אני לא מסתכל על התווים אלא על הקהל, וחושב מה הוא צריך, איך לכוון אותו”.

"אבא מנגן לפי תווי הפנים של הנשמה", מעירה אודהליה.

מוסא: "כשאני מנגן עם נגן אחר, אני צריך להשקיע כל הזמן מחשבה, מה הוא יודע ומה לא. כשאני מנגן עם אודהליה, אני יודע מה היא יודעת, וגם אם אכניס משהו חדש – היא תוכל להשתלב בזה”.

המוזיקה במשפחת ברלין אינה נעצרת בקלרינט של מוסא ובקלידים של אודהליה – היא ממלאת את חלל הבית. מתוך שישה אחים ביולוגיים (לא כולל שניים מאומצים) ארבעה מנגנים, גם אם רק שניים לקחו את הנגינה לכיוון המקצועי.

אודהליה: “זה לא שכל שבת עפים פה ניגונים בכמה קולות, אבל יש רגעים שזה קורה. קורה שפתאום במוצאי שבת מוציאים את הקלרינט וכל הנכדים מתחילים לרקוד”.

אודהליה, לך ולאחייך היה ברור מגיל קטן שתנגנו?

אודהליה: “היה ברור”.

מוסא: “אבל זה בא מתוך רצון חופשי".

אודהליה: "יש גם את הצד של אמא שלי, שהיא קיבוצניקית, ומבחינתה מה שמתחילים – צריך להתמיד בו. בתור ילדה, לא תמיד רציתי ללכת לשיעורי פסנתר, וזה מה ששמר עליי”.

מוסא: “הבית נותן גם תמיכה. יש אנשים שמתחתנים ומפסיקים לנגן, כי האישה רוצה שהם יישארו בבית בערבים. ברוך ה', לי היה מזל. הבית זורם עם זה, המוזיקה שלטת פה”.