והגדת לבנך - חינוך שעובר בתורשה

הרב נחום נריה ובנו הרב יצחק נריה בראיון משותף. "ביקשתי מאבא שיבוא לעזור לי להפיץ את האור".

שפרה ריפקין , י"ז בניסן תשע"ד

הרב נחום נריה ובנו הרב יצחק נריה
הרב נחום נריה ובנו הרב יצחק נריה
דוד הוכברג

פרויקט "והגדת לבנך"  - בנים מספרים על ההחלטה להמשיך בתחום עיסוקם של ההורים

הרב נחום נריה (70): תושב ירושלים ואב לשבעה. ראש ישיבת 'תורה בציון'

הרב יצחק נריה (41): תושב מרכז שפירא ואב לשמונה. ראש ישיבת 'תורה בציון' ומייסד הישיבה

את הרבנים לבית משפחת נריה אני פוגשת ברחוב ניקנור, בשכונת קטמון הירושלמית. בניין ישיבת 'תורה בציון' נמצא במעלה הרחוב השקט, והנוף הנשקף מכל עבר עוצר נשימה. אנחנו מתיישבים לשיחה במשרדי הישיבה. הרב יצחק נריה יושב לצד אביו וממתין למוצא פיו. לאורך הריאיון כולו תחזור על עצמה אותה הנהגה, והמושג כיבוד הורים יקבל פתאום משמעות עמוקה יותר. האהבה הגדולה, כמו גם ההתבטלות המוחלטת של בן כלפי אביו, מורגשות היטב בחדר ומשרות אווירה אחרת על המילים הנאמרות כאן.       

הרב נחום נריה הוא בנו של הרב משה צבי נריה זצ"ל, מייסד ישיבת כפר הרוא"ה ומי שכונה "אבי הכיפות הסרוגות". כמו אביו, ביקש גם הוא להגדיל תורה ולהאדירה, ושימש שנים ארוכות כר"מ בישיבת הכותל. בהמשך נסע לשליחות בארגנטינה כדי להקים ישיבה תורנית לקהילה החלבּית המתגוררת שם. כשחזר ארצה ("בדיוק לפני חמש שנים") ביקש ממנו בנו, הרב יצחק, כי יסייע לו להקים ישיבה חדשה ושמה 'תורה בציון'.

כך, ביום בהיר אחד, עולה לך רעיון להקים ישיבה חדשה?

הרב יצחק נריה צוחק ומנסה לעשות סדר בדברים. "שום דבר לא קרה ביום אחד. באותה תקופה שימשתי בשני תפקידים עיקריים. הייתי ראש הישיבה התיכונית אור עציון ורב היישוב נצר חזני, שעבר ברובו ליד המושב יסודות. במשך הזמן הזה הבשיל בי הרעיון להקים ישיבה ובית מדרש שיונק מכל העולמות. מהדורות הקודמים ומכלל ישראל. אני חושב שבציונות הדתית יש מקום להרבצת תורה מתוך העמקה ועיון, ומתוך התחברות למסורת הדורות. הרגשתי שזה תפקיד מחייב ואני זקוק ליד מכוונת, ולכן ביקשתי מאבא לבוא ולעזור לי להפיץ את האור".

הרב נחום נריה יצא באותה עת לפנסיה ("אין פנסיה מלימוד תורה") ונקרא לדגל. החזון הגדול החל לקרום עור וגידים אך לווה בעמל רב, בקשיים כלכליים ובביורוקרטיה אינסופית. זה, מסתבר, רק הגביר את הלהט של שניהם לקבוע יתד בשכונה, "למרות ועל אף מלחמות היהודים". לאחר חודשים מעטים נשכר מבנה פרטי שבדיוק התפנה מיושביו בשל סכסוך שכנים, והישיבה החדשה יצאה לדרך. "כשהגענו לשכונה, שהיא מסורתית ברובה, התושבים חששו שהנוכחות שלנו במקום תגרום לרעש והמולה ולא ממש קיבלו אותנו בסבר פנים יפות. היום אנחנו חלק מהותי מחיי התושבים כאן. יש שיעורי תורה בבתי הכנסיות בשכונה, פעילות חסד עם משפחות קשות יום ומתקיימות תפילות בבית המדרש בכל ימות השנה, כולל בבין הזמנים".

מפגשים עם סבא

כאשר התפנה הרב יצחק נריה לעמוד בראש הישיבה לצד אביו, הוא סיים בהדרגה את תפקידיו הקודמים כרב היישוב נצר חזני וכראש ישיבה תיכונית. "לא עזבתי בטריקת דלת, אלא בתהליך איטי ומחושב. ידעתי שאני נשאר בתוך שדה החינוך, והיה לי ברור כבר מגיל הנעורים שאעסוק בכך. אבי מורי שימש שנים ארוכות כר"מ ומורה הוראה ואנחנו, כל בני המשפחה, הפנמנו את חשיבות העיסוק בחינוך כבר בגיל צעיר".

המילה חינוך חוזרת פעמים רבות במהלך דבריו, ואני מתעכבת מעט על המשמעות שלה מול העולם שבחוץ. "גם בדורות הקודמים היו אתגרים, רק שבזמננו הכול מהיר יותר ואינטראקטיבי. יש לנו בחורים צעירים שצמאה נפשם לגדול בתורה, והם רוצים להרגיש כפשוטו את הביטוי תורת חיים". הרב יצחק זוכר לא מעט מפגשים עם סבו הגדול בביתו הצנוע בכפר הרוא"ה, מפגשים שבהם עסקו בצו השעה. "סבא זצ"ל זכה בפרס ישראל על מפעל חיים בחינוך, והוא ראה את החינוך כערך ראשון במעלה. מבחינתו, תפקיד המורה הוא לדעת שהאחריות לא מצטמצמת רק בתלמידים שלו, אלא גם לבניהם ולבני בניהם. כמו שנקרא עוד מעט בהגדה: 'למען תספר באוזני בנך ובן בנך', ההמשכיות היא לכל יוצאי חלציהם, עד סוף כל הדורות, וזוהי אחריות עצומה".           

שיתוף הפעולה בין הרב נחום נריה לבנו הרב יצחק מעורר התפעלות. שניהם משמשים בפועל כראשי הישיבה, אך כל אחד מהם אחראי על תחום אחר בסדרי הישיבה, המונה כיום יותר ממאה תלמידים. אני שואלת בזהירות אם יש לעתים חילוקי דעות ביניהם, והם עונים יחד ובחצי חיוך: "בוודאי".

מה עושים אז?            

"יושבים ומדברים", עונה הרב נחום בפשטות, ובנו מחזק את דבריו: "כל אחד מאיתנו מבהיר את עמדתו וביחד מגיעים לעמק השווה. התוצאות נפלאות, מומלץ לנסות בבית".

רגע לפני ליל הסדר, כשנשב כולנו סביב שולחן החג ונספר ביציאת מצרים, אני מבקשת מהרבנים נריה לתת טיפ בחינוך, כזה שנרצה לאמץ לעצמנו מיד בסיום הקריאה. הרב נחום מביא כדוגמה את אביו, שאמר כל העת שמחנך טוב הוא אחד שיודע לדבר בשבעים לשונות ולכל אדם בשפתו. "אנחנו ראינו זאת כל יום, בדוגמה האישית שהוא נתן, כאשר היה דואג לתלמידיו. גם אם החליט לא לקבל בחור מסוים לישיבה בכפר הרוא"ה, הוא היה מתקשר מאוחר יותר כדי לברר היכן הוא נמצא ומה שלומו".

בסיום שיחתנו אני מבררת עם הרב יצחק נריה, אם היה רוצה לראות את ילדיו ממשיכים בדרכו והופכים בעצמם לראשי ישיבות. חיוך גדול מתפשט על פניו והוא מסכם את תשובתו במילה אחת: "הלוואי