מספר הרוגי אסון האוורסט הולך וגדל

מספר ההרוגים באסון האוורסט עלה ל-14. 4 עודם נעדרים והסיכוי לחלצם קטן. המטפס נדב בן יהודה מספר על חוויותיו במתווה המסוכן.

שמעון כהן , כ' בניסן תשע"ד

מתווה המפולת
מתווה המפולת
נדב בן יהודה

הוא עוד ישוב לשם. בן יהודה

מספר ההרוגים באסון על האוורסט עלה ל-14. זאת כאשר עוד ארבעה מטפסים נחשבים נעדרים והסיכויים לאתרם בחיים פוחתים באופן משמעותי ביותר. כך מספר ליומן ערוץ 7 מטפס האקסטרים הישראלי, נדב בן יהודה, שיצר קשר בעקבות האסון עם עמיתיו בנפאל וקיבל מהם מידע עדכני אודות הטרגדיה הגדולה ביותר בתולדות משלחות הטיפוס על האוורסט.

בן יהודה מספר כי שמונה מתוך משלחת המטפסים חולצו בחיים אך על פי ניסיון העבר כל מי שלא אותר וחולץ בתוך שעה או שעתיים מרגע מפולת השלג שהובילה לאסון לא יחולץ עוד בחיים.

בדבריו מזכיר בן יהודה כי מפולת השלגים התרחשה בגובה של 5,800 מטרים בדרך שבין מחנה הבסיס למחנה מספר 1, קטע דרך קשה מאוד ומסוכן מאוד שבו קיימת בקיעה מתמשכת בקרח ולמעשה תוואי המקום משתנה כל העת בעקבות התזוזות.

עוד הוא מספר כי הקרחון שהתמוטט וגודלו כגודל מגרש כדורגל היה ידוע כמסוכן כבר שנים רבות ובעוד ניתן לצפות מפולות שלגים על ידי ניתוח השלג וחפירה מקומית הרי שקריסה של קרחונים מסוג זה היא בלתי ניתנת לצפייה ולהיערכות.

בן יהודה מציין כי כל ההרוגים באסון הם נפאלים בני שבט השרפה (Sherpa) המתפרנסים מהעברת ציוד ומזון בין מחנות הטיפוס ובשליחותן של המשלחות. למעשה מדובר בקבוצת אנשי השרפה שהיוו מעין כוח חלוץ לקראת הגעתם של אנשי משלחת שככל הנראה תכננה לעלות בתוואי הדרך הזה בעוד ימים אחדים. לדבריו יש לבחון כיצד קרה שלא נפגעו מטפסים ממדינות זרות ולהערכתו מדובר במחדל שניתן היה למנוע לו הייתה ממשלת נפאל נוקטת במשנה אחריות בקבלת משלחות לאזור הטיפוס.

לדבריו משלחת סבירה אמורה לכלול לא יותר מחמישה אנשים, כך שניתן להתמודד בקלות יתר עם קשיים וחילוקי הדעות בתוך הקבוצה אינם כה דרמטיים. לעומת זאת המשלחות כדוגמת זו שאמורה הייתה לצאת בתוואי המדובר כוללת כחמישים עד שבעים איש. משלחת גדולה מעניקה תחושה מטעה של ביטחון עבור חבריה וכך משתתפים בה גם מטפסים חסרי ניסיון לחלוטין בתנאי שטח ומזג אוויר מסוג זה.

בן יהודה סבור כי יש להגביל את מספר המטפסים לא רק מבחינת גודלה של הקבוצה אלא גם מבחינת עונת השנה, אך האינטרס הנפאלי הוא לקלוט כמה שיותר מטפסים שכן עלות הכניסה לאזור הטיפוס עוד לפני הוצאות נלוות, שגם הן אינן זולות במיוחד, הוא עשרים אלף דולר המגיעים לכיסים רבים בדרך אל הפסגה.

להשוואת גודלו של האסון הנוכחי מציין בן יהודה כי בכל שנת 2012 נהרגו 12 מטפסים וכאן מדובר במספר רב יותר של הרוגים באירוע אחד בלבד כאשר עונת הטיפוס צפויה להימשך עד סוף חודש מאי.

אורכו של הטיפוס כולו מרגע היציאה מקטמנדו ועד החזרה לקטמנדו, מספר בן יהודה, הוא כחודשיים וחצי שבהם המטפס מתרגל למאפייני חיים שונים בתכלית מכל מה שהכיר, סיכונים, לחצים נפשיים וגופניים והתמודדויות בכל רגע ורגע.

בן יהודה מספר כי שכרם של הנפאלים המלווים את המשלחות עומד על 5000 דולר לעונה של שלושה חודשים כאשר ההשתכרות השנתית בנפאל עומדת על 500 דולרים. המשמעות היא שעל אף הסיכון בני שבט השרפה יוצאים למסעות הללו על מנת להבטיח לילדיהם חינוך טוב יותר ותנאי חיים טובים יותר.

על תחושותיו האישיות לאחר אירוע קשה מעין זה מספר בן יהודה ומציין כי הדברים בהחלט מיצרים ערעור של הביטחון והפנמה שכל רגע וכל מקום בדרך הזו הם מסוכנים וללא חיבור של גוף ונפש המסע לא יצליח. דוגמא להתחבטויות מסוג זה הוא מספר ממסעו בשנת 2010 אז הוביל משלחת אל אחת הפסגות הגבוהות בעולם כאשר מסוק חילוץ התרסק אז אל ההר והאבל על ההרוגים הרבים הותיר את השאלה כיצד ניתן להמשיך במעלה ההר כשזו האווירה מסביב.

בן יהודה מחדד את הדברים וקובע כי יש לבדל את האוורסט משאר הפסגות. הוא מזכיר כי על ההר נותרו במרוצת השנים לא פחות ממאתיים גופות של מטפסים שלא ניתן לחלץ אותן וככל שמתקרבים אל הפסגה חוזים במראות הקשים של הרוגי המסעות הקודמים. מראות שכאלה, הוא אומר, לא ניתן למצוא ולראות באתרי טיפוס אחרים.

לקראת סוף השיחה עמו נשאל בן יהודה מדוע על אך התחושה האוניברסאלית של משלחות הטיפוס והידידות שנרקמת בין מטפסים ממדינות עוינות כאשר מגיעים אל הפסגה שולפים המטפסים דגל ישראל במעין תחושת לאומיות נדירה של רגע אחד בחיים. בן יהודה מזכיר בהקשר זה את הקשר שיצר באחד ממסעותיו האחרונים לפסגה השמינית בעולם עם מטפס איראני שהתיידד איתו אך סירב להצטלם מחשש ש"לא יאהבו את זה באיראן". עוד יצוין כי גם מסעו לפסגת האוורסט נקטע כ-300 מטרים לפני הפסגה מכיוון שפגש במטפס טורקי שקרס והיה צורך לחלצו ואם לא היה מחולץ היה נותר הרוג במקום. בן יהודה העדיף את הצלת הטורקי על פני כיבוש הפסגה בהר ועם זאת הוא מספר כי ברגע הפסגה אין כל תחושה של אוויר פסגות אלא תחושת לבד ובתחושה הזו יש רצון לקחת לדרך מעין תמונה משפחתית הבאה לידי ביטוי בצילום עם הדגל. זאת לצד הרצון לחוש את האנשים שנותרו למטה וכעת מתחילה הדרך המסוכנת המובילה אליהם, וגם כאן מעניק הדגל את השייכות המשפחתית הזו.

כתבה על נדב בן יהודה בערוץ 2: