קל להתרשם מהתרחקותו ההולכת ונמשכת של בית המשפט העליון הנוכחי מזה של אהרון ברק. מדד הכותרות הראשיות שבהן מככבים בית המשפט ושופטיו צנח, ומשקל האזכורים של בית המשפט העליון בתקשורת בשבתו כבג"ץ נמצא גם הוא בירידה מתמדת. זאת ביחס למספר האזכורים בנושאים משפטיים מובהקים, אשר נידונים בו במסגרת ערעורים על החלטותיהם של ערכאות נמוכות יותר.
מקורה של מגמה זו בוודאי גם בנשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס. אך אין ספק שדוברה הבולט ביותר והבוטה ביותר של המגמה להינתק ממורשת ברק הוא השופט נועם סולברג. בעבר כבר סיקרנו כאן נאומים של סולברג שבהם כפר בלא מעט מושכלות ראשונות מבית מדרשו של ברק. בכנס רמלה השביעי שערכה בשבוע שעבר תנועת 'קוממיות', נשא סולברג נאום. כרגיל, הוא לא החמיץ הזדמנות לחבוט במוסכמות שאך לפני שנים אחדות איש במעמדו לא העז לצאת נגדן.
הכנס עסק במדיניות כלכלית במדינה יהודית, והדיונים החברתיים שהתקיימו בו הביאו את השופט העליון להתפלמס עם תפיסת השוויון שהייתה מקובלת בשיח המשפטי, כזו שהתקשורת טרם נגמלה ממנה: "תוצאת לוואי לא רצויה של העלאת שיח הזכויות על ראש שמחתנו היא טיפוח אשליה כי המשפט הוא חזוּת הכול, וכי הוא לבדו מסוגל להוביל לשינוי חברתי. שעריו של בית המשפט פתוחים, הוא מעניק סעד כשיש עילה לעשות כן, ועומד לימינו של הפרט בריבו עם הרשות. ואולם, קצרה ידו של המשפט לעשות צדק עם כל אחד ואחד מבני החברה. לא כל אחד מצליח לממש את הפוטנציאל הגלום בזכות הקניין. לא כל אחד מסוגל להפוך את חופש הביטוי למנוף להצלחה, וגם חופש העיסוק נחזה לעתים כלעג לרש, למשל לַמובטל שמחפש נואשות אחר עבודה למחייתו. לשון אחר: זכויות אדם הן מתכון להצלחה ולשגשוג אינדיבידואליסטי תחרותי. אך התחרות איננה בין שווים. עקרון השוויון שאותו העלינו על נס נותר לעתים מבויש, כסיסמה התלויה על בלימה, מבלי 'לספק את הסחורה'. עמדת המוצא של כל אחד ואחד מבני החברה היא שונה, לפי סגולותיו ובית גידולו. יש כאלה שישיגו, ויש כאלה שייסוגו".
ואם למישהו היה ספק באשר לדעתו של סולברג על אופן יישום השוויון בחברה חופשית, קבע השופט ש"מן הראוי להדגיש כי אין דרישה ולא ציפייה לשוויון, לחלוקה מחודשת של המשאבים על מנת להשוות לכל דבר ועניין את העשיר ואת העני. אין זהות בין אדם לבין זולתו, לא בתכונות ולא במשאבים. עקרון השוויון איננו היעד, אלא האחווה, הרגישות, האחריות החברתית".
תביעה עם בשר
אלו מסוג הדברים שאסור לדבר עליהם, אבל גם אי אפשר לעבור עליהם בשתיקה. אסור לדבר שכן צו של שופטת בית משפט השלום בצפת, אוסילה אבו אסעד, שניתן במסגרת דיון בדלתיים סגורות, מקשה לפרסם את פרטי המעורבים בפרשה. מנגד, מדובר בפרשת כשרות חמורה, שבה על פי החשד אטליז גדול בעיר קטנה בצפון שיווק לאנשי האזור בשר טרף בחג הפסח האחרון. זו גם שערורייה משפטית לא קטנה, שכן הצו של השופטת מונע מציבור הלקוחות הגדול שומר הכשרות של אותו אטליז מלקבל את המידע החשוב.
הפרשה החלה כאשר בחול המועד פשטה יחידת הפיצו"ח (פיקוח צומח וחי) של משרד החקלאות על מחסני האטליז בחשד שנמכר בו בשר לא מפוקח, כזה שמוברח בדרך כלל מיו"ש. ואכן, במקום התגלו כמויות גדולות של בשר טלה ועליהן תווית מזויפת של חברת בשר ישראלית גדולה. הבשר הוחרם, תועד והושמד, ודיווח הועבר אל המחלקה לפיקוח על חוק הונאה בכשרות של הרבנות הראשית לישראל. כבר שנים שהיחידה של משרד החקלאות והיחידה ברבנות הראשית עובדות בשיתוף פעולה מרשים בתחום הברחות הבשר. אלו מדווחים לאלו, מכיוון שבמציאות הישראלית עיקר בשר הטריפה שנמכר במקומות כשרים הוברח ממקורות מפוקפקים.
תגובתה של הרבנות המקומית הייתה רפה. לא ברור עדיין האם הוסרה הכשרות באופן מיידי כפי שטוען רב היישוב, או שהיא נותרה על כנה, כפי שטוענים בעלי האטליז. מכל מקום, לאחר שנפוצו שמועות על שערוריית הכשרות, ואחרי לחצים לא פשוטים שרב העיר נאלץ לעמוד בהם, הוא פרסם הודעת הבהרה משונה שבה נכתב שהאטליז נמצא תחת השגחת הרבנות כבר שנים רבות, ובעיית הכשרות מוגבלת לבשר הטלה שנתפס במקום. הוא הוסיף הדרכה הלכתית להכשרת הכלים של אלו שכבר בישלו את בשר הטריפה. היה גם מי שדאג שהודעה מרגיעה כזו תזכה לפרסום בולט בעיתון המקומי, כדי למנוע מהשמועות לחבל בעסקים של האטליז בעיצומו של החג.
לאחר התערבות היחידה הארצית של הרבנות הראשית הבהיר הרב שלמרות ההודעה שהוציא, תעודת הכשרות נשללה ולא הוחזרה למקום. הרבנות עמדה להוציא על כך פרסום רשמי ובהול בעדכוני הכשרות שהיא מפרסמת מעת לעת, ובאופן מיוחד במקרים חמורים. אבל אז מיהר פרקליטם של בעלי האטליז והוציא צו האוסר על הרבנות את הפרסום. בבקשה ניצל הפרקליט עד תום את ההתנהלות הפחדנית של הרבנות המקומית, והקשה בצדק על הפער בין מכתבו של רב העיר ובין ההודעה על הסרת כשרות גורפת. הוא גם ציטט מתוך חוזר מנכ"ל של הרבנות המחייב לאפשר לבעל עסק שימוע מסודר ובמסגרתו ניתנים לו שלושה ימים לתגובה על מחדל כשרות שנמצא אצלו בטרם תוסר ממנו הכשרות. הוא לא הביא בפני בית המשפט סעיף אחר בחוזר מנכ"ל המאפשר הסרה מיידית של הכשרות במקרה של ליקוי כשרות חמור, שרק לאחריו מתקיים שימוע. הוא הוסיף לכך סעיף מגוחך של "מאזן נוחות" והעמיד את הנזק הכלכלי שייגרם לאטליז אם תפורסם הסרת הכשרות אל מול הפגיעה ברבנות, כאשר הוא משמיט מהמשוואה את הפגיעה בשומרי הכשרות הרבים באזור.
השופטת אבו אסעד נענתה לבקשה והוציאה צו במעמד צד אחד, שדיון בו במעמד נציגי המדינה ייעשה רק לקראת סוף השבוע הבא, שלושה שבועות אחרי מציאת הטריפות באטליז. בינתיים הרבנות לא יכולה להוציא את הפרסום בעקבות הצו. ואנחנו, שהיינו שמחים לעשות זאת בעבורה, לא יכולים לחשוף את שמות המעורבים כי כאמור הדיון נעשה בדלתיים סגורות.
עם זאת, טוב להדגיש כבר עכשיו את הדברים שקבעה השופטת בשולי צו המניעה שהוציאה. כנהוג במקרים כאלה, התנתה השופטת אבו אסעד את מתן הצו בהתחייבות של האטליז לפצות בסכום בלתי מוגבל את המשיבים (אנשי הרבנות הראשית והרבנות המקומית), אך גם כל צד שלישי שייפגע מהוצאת הצו. לצורך העניין העמידו בעלי האטליז ערבות צד ג' של עשרים וחמישה אלף שקלים, והוסיפו עליה עירבון במזומן של עשרים אלף שקלים נוספים. אם בסופו של דבר בדיון במעמד שני הצדדים יתברר שאכן תעודת הכשרות נשללה כדין, בפני שומרי הכשרות שהמשיכו לקנות במקום כשהם אינם מודעים להסרת הכשרות פתוחה הדרך לתבוע פיצוי על כך מבעלי האטליז.
שלטון הפקידים
בעשורים האחרונים מוביל משרד המשפטים את המגמה לצמצום סמכויותיהם של נבחרי הציבורי והעברתן לידי הפקידות הממשלתית. הדבר נעשה מתוך התפיסה שנבחרי הציבור, שרים וחברי כנסת, מלאים שיקולים זרים כרימון וחלקם נגועים בשחיתות, ואילו התנהלותה של הפקידות הממשלתית מקצועית יותר ונקייה יותר. אפשר לחלוק על האקסיומה המקובלת הזו, אך חשוב יותר לומר כי המחיר הוא פגיעה כפולה בדמוקרטיה. ראשית, בשל העברת הסמכות מידי אנשי ציבור נבחרים לכאלו שאינם נבחרים. שנית, השקיפות שבה נאלצים הפוליטיקאים להתנהל עולה עשרת מונים על זו של פקידי המדינה, ורגישותם של הראשונים לביקורת ציבורית גדולה פי כמה. העניין הנוסף הוא שלרוב אנשי משרד המשפטים מצמצמים את סמכויותיהם של נבחרי הציבור בלא הליך חקיקה, אלא על ידי קיבוע של נורמות מטעם עצמם.
מהלך שכזה מוביל לאחרונה מנהל רשות החברות הממשלתיות אורי יוגב, יחד עם המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עו"ד אבי ליכט. עד עתה נבחרו דירקטורים לחברות הממשלתיות על ידי השרים שהחברות בתחום אחריותם. המינויים כמובן היו כפופים לאישור של ועדה ציבורית שבחנה את התאמתם. לאחרונה קידם יוגב הקמת מאגר של דירקטורים על ידי פקידי הרשות, שמהם יישלחו מספר מצומצם של מועמדים לבחירתם של השרים. מכיוון שאין זכר למאגר כזה בחוק, הדגיש המשנה ליועץ, אבי ליכט, בהודעה שהוציא כי השרים אינם מחויבים למאגר. אך הוא הוסיף שמשהוקם המאגר השרים יידרשו להוכיח שהמועמדים שלהם עולים על אלו שהביאו בפניהם פקידי הממשלה.