במפגש דמיוני שאותו הוא פורס ומגולל לאורך ספרו החדש, פוגש מיכאל הרשקוביץ את חבריו שנהרגו במהלך קרב החווה הסינית שבו לחם, את ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר, את שר הביטחון בימי המלחמה, משה דיין ואף את החיילים והקצינים המצריים שמולם נלחם בקרב הנורא ההוא.
בראיון ליומן ערוץ 7 מספר הרשקוביץ על ספרו 'המסע לאוטופיה' והתובנות שהעלה בו, חלקן לאחר ששם אותן בפיהם של ההרוגים והנפטרים שאותם "פגש" במסעו הדמיוני.
בראשית דבריו מבהיר הרשקוביץ כי תחושתו היא שהדמויות שהוא פוגש בספרו אכן היו אומרות את אותם דברים ששם בפיהם כמעט במדויק.
בספרו של הרשקוביץ אין אמת אבסולוטית המוחקת את עמדותיהם ואמיתותיהם של האחרים אלא אמת ניצבת מול אמת, שאלה מול תשובה וכל אחת מהן מוצדקת ומובנת מזווית הראייה שלה. בין השאר שואל מיכאל, המכנה את עצמו 'מיכאל אחי עמוס' בספר על שם אחיו המנוח, את גולדה מאיר מדוע לא נענתה להזמנת השלום של סאדאת ומדוע הממשל הישראלי העדיף להותיר את ההזמנה ללא מענה תוך שהוא מכנה את סאדאת העכברוש, הנרקומן וכינויים נוספים שהותירו את ההצעה תלויה ועומדת עד שהגיע מנחם בגין וחתם על ההסכם עם המצרים.
במקביל שואל הרשקוביץ מדוע לא הובילה ממשלת גולדה למכת מנע מוקדמת לפני המתקפה המצרית. זאת על אף שהיה ברור שפניה של מצרים למלחמה. גולדה מצידה מנמקת במפגש הדמיוני את העמדה שלה בחשש מהסתבכות עם העולם שעלול להותיר את ישראל ללא סיוע ותמיכה אם היא תהיה זו שתפתח במלחמה.
"אני זוכר כיצד בעיצומה של המלחמה, בדרך הביתה, ראיתי את הקברות הזמניים באזור הדרום – שטחים עצומים שהתמלאו בקברות זמניים כשהחללים זרמו מהחזית המצרית – זה היה מחזה מזוויע ואני שואל אם ידעו שזה עומד לקרות למה לא מנעו. התשובה ההגיונית היא שלא רצו להסתבך עם העולם ועם ארצות הברית. אם היינו יוצאים מוקדם למלחמה לא היינו מקבלים סיוע. כולנו יודעים איך היה נראה הציוד שלנו. יצאנו מצוידים לקרב רק כי סחבנו ציוד. מצאנו את הטנקים כשהם ערומים מזיווד ומתחמושת. אחד המקלעים שלקחתי היה ללא נוקר, ובכל זאת העמסתי אותו, שיהיה איתנו". לטעמו של הרשקוביץ מענה זה ששם בפיה של גולדה מאיר מבהיר את התפיסה האובייקטיבית השלטונית באור הגיוני שעל אף כאבם ושאלותיהם של החיילים נותן מענה רחב יותר מתוך הבנה שישראל של אותם ימים לא יכולה הייתה לצאת למלחמה ללא הסיוע הבינלאומי.
בדבריו מתייחס הרשקוביץ גם למפקדי הקרבות בחווה, איציק מרדכי ואהוד ברק שהגיע מלימודים בארצות הברית, הרכיב גדוד משתי פלוגות וחצי ויצא לקרב. לדבריו תפקודו של ברק לטעמו היה נראה טוב מאוד בעיקר כשהתבקש לבצע וביצע משימות קומנדו וניצל היטב את יכולותיו כמפקד סיירת. עם זאת הוא מציין כי אם בעבר הייתה בו תחושת ביקורת על הסתערות אחת שברק לכאורה לא ביצע הרי שלימים שמע מחבר שלחם במקום כי ברק לא נותר מאחור אלא הסתער, גם אם הוא עצמו לא ראה זאת בפועל.
באשר לאיציק מרדכי מספר הרשקוביץ כי במשך שנים חש זעם וכעס על התנהלותו והסכמתו להכניס את הכוחות ללא מיגון מינימאלי הכרחי למטווח האש הפתוח במתחם החווה הסינית. במשך תקופה ארוכה הטיח הוא עצמו במרדכי ביקורת חריפה אך לפני כשש שנים התקיים ביקור לוחמים באזור ובו שב והטיח את הביקורת במרדכי שניסה לגונן על עצמו אך כלשונו "הוא יצא חבול מהמפגש". לאחר המפגש ביקש מרדכי פגישה להבהרת העמדות ואכן הרשקוביץ נפגש עמו ובמשך כשלוש שעות הסביר לו מרדכי את השיקולים כאשר הראשון והמוביל שבהם הוא עובדת היותו מג"ד צעיר שקיבל פקודה וכמי שמאמין בגישה שפקודה יש לבצע, כל אפשרות אחרת של ערעור על פקודות לא הייתה באה בחשבון. זאת בעיקר כאשר רק לאחר המלחמה התברר לו כי מדובר היה בגיא הריגה.
"יש סוגיות סבוכות, הרהורים וערעורים שיש אצלנו לוחמי הצבא. כשריונאי לא הבנתי אף פעם איך שולחים שריונרים למקום כזה כאשר בסדיר ידענו שמדובר בגיא הריגה. לפני המלחמה שרתתי בתעוז 'טלוויזיה' שמעל החווה הסינית ובמלחמה לחמתי בתוך החווה עצמה. לא שאלנו שאלות ולא אמרנו איך יכולים להסתער. טנק מסתער כדי למצוא מחסה צריך גבעה. שם לא היו אפילו שיחים. הסתערנו בצהלות קרב ואיש לא חשב לרגע למה ואיך ומדוע. עשינו זאת כי אמרו לנו לעשות".
"חונכנו על כך שלא מפקירים פצועים בשטח ועל זה אני יכול לומר שאני לא הפקרתי ואותי לא הפקירו אנשי החילוץ של כוח 'במבה'. משכנו לוחמים שהיו מאתיים מטר מהתעלות שבהן הסתתרנו. יצאנו כדי למשוך אותם אני, חברי והצנחנים שהיו שם במחסה", אומר הרשקוביץ הרואה בהתנהלותה כיום של המדינה כלפי נכי צה"ל הפקרת פצועים בשטח.