דוד ושלמה, דודי קאליש ושלומי גרטנר
דוד ושלמה, דודי קאליש ושלומי גרטנרעטיפת האלבום

דוד ושלמה, דודי קאליש ושלומי גרטנר

וורט בלתי כתוב אומר שלא שומעים מוזיקה בספירת העומר, מכיוון שאם רוצים לתקן את חטא תלמידי רבי עקיבא ולנהוג כבוד זה בזה, העצה הטובה ביותר היא להוציא את המוזיקה מהחיים.

תחשבו כמה מריבות נחסכות כשלא מתלבטים איזה דיסק להשמיע, לא מתווכחים על טעם מוזיקלי ובעיקר לא מתייגים שירים כשייכים לציבור מסוים. אבל מכיוון שבעוד ימים ספורים המוזיקה חוזרת אלינו, וצריך כבר להצטייד בדיסק חדש לקראת המאורע, הביקורת תעמוד הפעם בסימן כבוד הדדי וניפוץ דעות קדומות על סגונות מוזיקליים. כך לפחות אני, באופן אישי, מגדיר כתיבה על אלבום שלם ביידיש.

היו לי דעות קדומות על הדיסק הזה, לפני שהאזנתי לו. אין לי שום בעיה עם יידיש, חלילה, ובכל זאת שירה אידית מתקשרת אצלי אסוציאטיבית עם עיירה, שלג, עגלות, צ'ולנט ו"א‑יידישע מאמע".

מצד שני, היו לי גם דעות קדומות במובן החיובי, על שני האנשים שמאחורי הדיסק: דודי קאליש ושלומי גרטנר. כשמדובר בשניים מכוכבי הזמר החסידי בשנים האחרונות, האחד מלחין בחסד והשני זמר מצוין, אפשר להניח שמהפרויקט המשותף שלהם יֵצא תוצר איכותי.

כבר ברצועה הראשונה של האלבום, 'פאטעטא' המקפיץ, מבינים ששיר ביידיש לא חייב להיות מיועד לכינור בודד, ואפשר לנגן אותו גם עם הרבה קצב וגיטרות של סינגולדה. בהמשך מגיעים כבר שירים מהסגנון הישן והטוב, כולל שיר עם רוסי אחד, שכבר גוייר בעבר במסגרת קלטת ילדים, לצד שירים חסידיים מהסגנון שהולך היום.

זה לא אלבום שמתאים לכל אחד, אבל מי שנהנה מהיצירות הקודמות שהוציאו קאליש וגרטנר, כל אחד בנפרד, לא צריך לחשוש מהשפה הלא מוכרת.

אפשר להתרגש משיר על עשרת הרוגי מלכות גם בלי להבין את המילים, ואפשר להתלהב משיר קצבי אפילו בלי לדעת שמילותיו הן "מי ברא את תפוח האדמה? ריבונו של עולם". אחרי שתשמעו תודו כמובן שביידיש זה נשמע טוב יותר.