מאיר אינדור
מאיר אינדורניסים לב

"עניין אישי" עם מאיר אינדור - 66. תושב גוש עציון. נשוי לבת שבע. אב לשש וסב לנכדים רבים. יו"ר ארגון אלמגור

התחלה: בן ליחיאל ובלה אינדור, ניצולי שואה. "אבי הגיע מעיירה חסידית בפולין ועבר את אושוויץ. אמי הייתה במחנה עבודה שהקימו הנאצים יחד עם עוד אלפי נערות יהודיות שאולצו למיין תחמושת בשביל הגרמנים".

ההורים נשאו את חוויות המלחמה לאורך כל חייהם, אך מיעטו לדבר על כך עם הילדים. "אבי עליו השלום היה מתעורר בלילות שטוף זיעה בעקבות חלומות ביעותים. אמי הייתה בוכה מתוך שינה עד שהיינו מעירים אותה". ההורים נישאו במחנה המעצר של המעפילים בקפריסין וקידש אותם רב צבאי בריטי. בהמשך הגיעו בלה ויחיאל לכפר אתא בצפון, שרבים מתושביו היו גם הם ניצולי שואה. "רוב השכנים שלנו היו חסידים עובדי כפיים שראו בארץ את התחנה הסופית. למרות שהייתה זו קהילה חסידית, זו הייתה קהילה ציונית, קשת יום ואידיאליסטית".

לימודים: בבית הספר של פועלי אגודת ישראל, "כמחצית מהתלמידים השתייכו לזרם המזרחי והשאר היו חרדים". למרות השוני בהשקפת העולם, הייתה אחדות ושמחה פשוטה בין כל הזרמים. "פעם היינו תמימים יותר ובלי אינטרסים אישיים".

צבא: כשביקש להתגייס לצה"ל גילו לו אסתמה, דבר שאילץ אותו לעבור למסלול של הג'ובניקים. "ביום בהיר אחד, ובהפתעה גמורה, אני קולט שיש לי אסתמה וזה לא משחק ילדים. פתאום אני מרגיש איך כל החלומות שלי על שירות קרבי בצבא הולכים ומתרחקים". לאחר חודשים אחדים בתפקידים עורפיים הוא מנסה את מזלו בכתיבת מדורים בעיתון ידיעות אחרונות.

"הייתי החייל הדתי היחיד בכל מערכת העיתון, ונתנו לי לכתוב טור בידיעת הארץ". הכתיבה נתנה לו סיפוק רגעי, אך החלום הגדול להיות מפקד בצבא עדיין דגדג בקצות האצבעות. "החלטתי שאני מתחיל להעלות את הפרופיל הצבאי שלי ויהי מה". המרוץ לקצונה החל בשחייה יומיומית, ריצה ואימוני כושר מפרכים. "לאט ובהדרגה הרגשתי איך אני בונה את הגוף שלי מחדש".

כן, המפקד: במבדקים הבאים הוא הוכתר כחייל עם פרופיל גבוה ונשלח לחטיבה הצפונית כלוחם בגדוד 33, שאיגד את מיטב הלוחמים מכל הסיירות, כולל סיירת מטכ"ל. "עכשיו היה לי ברור שאני חותם קבע בצבא. השאיפה להילחם למען ארץ ישראל הייתה טבועה בדמי עוד מילדות. אולי כי הוריי היו ניצולי שואה ולהם לא היה לאן ללכת".

מסתערבים: בעקבות התחממות הגזרה בדרום רצועת עזה, הוא נשלח יחד עם עוד עשרים ושלושה לוחמים לאזור גוש קטיף כדי לבצע פעילות מבצעית של מעצר מבוקשים. "היינו יחידת המסתערבים הראשונה של צה"ל. מאיר דגן היה המפקד והתמקדנו ביציאה לילית לפעילות מיוחדת כשכולנו לבושים בבגדים של ערבים".

באחת הפעמים הגיעה הקבוצה לבית שבו שהתה אחותו של אחד המחבלים. התנהגותה המוזרה כמו גם כאפייה חדשה שהייתה מושלכת על הרצפה עוררה את חשדו של הגשש הדרוזי והוא החל בחיפושים. "אחרי כמה דקות הוא איתר מחילה תת קרקעית שיצאה מאחד החדרים, והבנו שמסתתרים בפנים אנשים".

הפציעה: לאחר שמפקד הכוח קרא למחבלים לצאת מהמחילה ונענה בשלילה, הוחלט לזרוק פנימה רימון עשן. "אני התנדבתי וגלגלתי את הרימון לתוך העפר, אלא שהוא נתקע שם ולא התפוצץ". מה שכן התפוצץ היה רימון הרסס שזרקו המחבלים לפתח המחילה. כתוצאה מההדף, הוא עף לאחור ונפצע קשה בראש ובמצח. "הייתי בטוח שהתעוורתי כי לא ראיתי כלום. אני זוכר את עצמי צועק לשוטר שטיפל בי שיחזיק לי את הראש למעלה". תוך כדי הציפייה לאמבולנס שיפנה אותו לבית החולים, החל לשיר ניגון של הרבי ממודזיץ'. "השוטר הצטרף אליי עם 'דוד מלך ישראל' בלחן עממי, ואני ליוויתי אותו בניגון של בית אבא". ביומיים שחלפו מהפציעה באו לבשר לו כי המחבלים נמצאו מתים במרחק רחובות ספורים מהבית שבו נפצע. "הם כנראה מתו מהעשן של הרימון שהספיק להתנדף בינתיים".

השיקום: לאחר ששכב שבועות ארוכים בסורוקה ויצא עם נזקים "לא קריטיים", החליט לחזור ולהילחם במלחמת יום כיפור שפרצה בינתיים. "עוד לא התאוששתי לגמרי, אבל הייתי מוכרח לצאת". הוא הצטרף לסיירת מטכ"ל ועסק במארבים נגד חוליות טרור בשטח הסורי. "אבל אז הרגשתי איך בעיית האסתמה שממנה סבלתי הולכת ומחריפה והחלטתי לפרוש".

החתונה: כשנתיים לאחר המלחמה פגש את בת שבע חזן, אחות בבית החולים שערי צדק ובתו של הרב הראשי של שירות בתי הסוהר. "הייתי בן 25 וכולם כבר לחצו עליי להתחתן. במיוחד אמא שלי שדאגה איך אכיר בנות כשאני במסגרת צבאית כל הזמן". החתונה התקיימה בבית הכנסת הספרדי ברובע היהודי בירושלים. הרב עובדיה יוסף חיתן אותם וקיבל את העובדה שהכלה הקיפה את החתן שבע פעמים. "אצל הספרדים זה לא היה נהוג".

ילדים: שש בנות מקסימות. "שרה, אסנת, מרים, תחיה-רויטל, אביגיל ומוריה. כולן נשואות ברוך ה'".

חברון עיר האבות: בהמשך עברה משפחת אינדור להתגורר בקריית ארבע. "הצטרפתי לפעילות למען חברון והקמתי בכנסת לובי שהמגמה שלו הייתה לאפשר ליהודים לגור בעיר". באחד מלילות שבת שמע זעקה של אחד השכנים על יריות של מחבלים בסמוך למערת המכפלה. "רצתי אחריו וראיתי שישה בחורי ישיבה מוטלים מתים על הכביש". הרצח הזה הוביל אותו בהמשך לפעילות ציבורית למען נפגעי טרור ונגד שחרור מחבלים.

אלמגור: בשנת 86' שחררה ישראל כ‑2,000 מחבלים תמורת שלושה חיילים. יחד עם קבוצה של נפגעי טרור הוא  החליט לעצור את העסקה. "כשלנו במשימה, אבל הצלחנו לייצר דיון ציבורי בוער בנושא הזה". במשך השנים ההתארגנות הספונטנית נהפכה ל'אלמגור', ארגון שמאגד בתוכו נפגעי טרור, קצינים במילואים "ואנשים שעיניהם בראשם והם מבינים ששחרור מחבלים זה לא רק פצצה או חטיפת חייל, אלא זו רוח גבית לטרור ומסר של כניעה לאומית". הארגון פועל מכספי תרומות ומעלה לסדר היום נושאים ציבוריים הקשורים לשחרור מחבלים. "מדינה שמשחררת רוצחים היא מדינה שמאבדת את עצמה לדעת. כל המחבלים המשוחררים חוזרים לעסוק בטרור ולרצוח יהודים בדיוק כמו בעבר". המסקנה, מבחינתו, היא חיזוק התודעה הלאומית. "הסברה, הסברה ושוב פעם הסברה. אני מכיר משפחות שכולות שאומרות לי חד וחלק: שחרור מחבלים זה כמו לרצוח את הבן שלנו פעם נוספת".

אם זה לא היה המסלול: "לא הייתי יכול להיות מישהו אחר. חונכתי על ידי הוריי לפעילות ציבורית של עשייה ומעולם לא דיברו איתי בבית על 'לעשות כסף'. חייתי בבית עמוס בערכים ובאהבת העם והארץ".  

ובמגרש הביתי:

על הבוקר: ממהר לזירה התקשורתית כדי לבדוק איזו תגובה מיידית צריך לשלוח בנוגע לנפגעי הטרור. "בצבא לימדו אותי שלא נוטשים זירת קרב, ובתקשורת אצלנו מתנהל מדי יום קרב אמיתי על התודעה". אחרי שהוציא תגובות לערוצי המדיה השונים והביא מרואיינים טובים, הוא פורש לתפילה. "כך אני מתפלל רגוע יותר".

דיסק ברכב: בהעדר רכב פרטי הוא נוסע באוטובוסים ובטרמפים. "אם צריך אני לוקח מונית. אין לי מכונית צמודה, אולי כי במהותי אני עסקן מהדור הישן".

שבת: "משפחתית מאוד, עמוסה בדברי תורה ובניגוני בית אבא". השבת מנוצלת בין היתר לאגירת כוחות לקראת השבוע הבא. "רק בשבת מבינים כמה השבוע היה עמוס ומלא בפעילות".

מאכל חביב: אין פינוקים. מה ששמים לו בצלחת הוא אוכל ואומר תודה. "אני לא מרבה לנבור בסוגי מאכלים שמוצעים לפניי ולא ממש מתעסק בזה". למזלו, אשתו דואגת לפנק אותו באוכל טעים במיוחד.

עתים לתורה: יש הקפדה יומיומית לקרוא מאמרים מפרשת השבוע ואת 'דבר מלכות' של חב"ד. "צריך לתת פרס ישראל למי שהגה את הרעיון של החוברת הזאת". חוץ מזה, הוא משתדל לשוחח רבות עם תלמידי חכמים. "שיחת חולין עם תלמיד חכם זה לימוד תורה בפני עצמו".

אחזקת הבית: מעט מדי ומאוחר מדי. "אני מגיע הביתה בשעות מאוחרות ואשתי פוטרת אותי מהעבודות השוטפות". לפני שבת או חג הוא מפשיל שרוולים ומסייע "במה שמבקשים ממני".

מפחיד: חוסר אחריות של פוליטיקאים. "יש כאלה שכדי לקדם את עצמם מבחינה אישית ימכרו הכול תמורת נזיד עדשים". דבר נוסף שמדיר שינה מעיניו קשור לרוח הכניעה שנושבת כאן באין מפריע. "הטרור הפלשתיני מרים ראש ואנחנו משחררים עוד ועוד מחבלים. מתי יהיה לזה סוף?".

דמות מופת: הרב יהודה חזני ז"ל והרב משה לוינגר. מעליהם הוא מכתיר את הרב קוק כדמות משפיעה במיוחד שהטביעה את חותמה על דרכו הציבורית. "שילוב של ערכים וקדושה שבאים לידי מעשה בכל תחומי החיים".

פנאי: אין כזה דבר. אם בכל זאת יש לו שעה פנויה הוא דואג לכך "שהיא לא תהיה פנויה". המוטו שלו בחיים הוא "איך אפשר לבזבז זמן כשיש כל כך הרבה מה לעשות?".

משאלה: "שנדע לעשות לעצמנו סדרי עדיפויות נכונים. אני עובד לפי הצרות של עם ישראל ומבקש מהקב"ה שייתן לי את הכוח לוותר על משימה אחת בשביל אחרת". למרות שהוא עסוק כל הזמן בכאב ובשכול, העצבות ממנו והלאה."המשאלה הגדולה היא שיבוא המשיח ואז נראה את הטוב מול העיניים".

כשתהיה גדול: "מקווה שאוכל לפעול למען האומה, כל עוד נשמתי באפי". כדי להמשיך בעוז את פעילותו הציבורית הוא מבקש אריכות ימים. "תתפללי עליי שאזכה לכך".