מאמינים ברמלה

איש לא הבין את הבחירה של משפחות להשתקע ברמלה, כיום מובילים חברי הגרעין התורני מהפך חברתי ורוחני בעיר

ישי פרידמן , ח' באייר תשע"ד

לומדים תורה ברמלה
לומדים תורה ברמלה
יחצ

אם עד לפני שנים אחדות צירוף המילים "שכונות יוקרה ברמלה" היה נשמע מופרך, הרי שהמציאות כיום כבר שונה לגמרי.

בניינים יוקרתיים וחדשניים ניצבים כעת בלב העיר הנחשלת במובנים רבים, ובעלי מקצועות חופשיים מגיעים לגור בהם ולרענן את האוכלוסייה שמילאה עד כה את העיר.

השינוי הזה, שהולידה מצוקת הנדל"ן, אינו היחיד שמשפיע על אופייה של העיר. במקביל אליו הולך וגדל הגרעין התורני, שמתבסס וקונה את מקומו בהדרגה בקרב התושבים הוותיקים. שני המהלכים הללו משפיעים לטובה על מה שרמלה זקוקה לו אולי יותר מכול: חיזוקו של הרוב היהודי בעיר המעורבת.

כ-90 בתי כנסת פזורים ברחבי רמלה, רובם המוחלט ספרדיים. דגלי ישראל תלויים ברחובותיה הראשיים של העיר. עם זאת, הציונות הדתית כמעט נעלמה מהעיר במהלך השנים. האוכלוסייה התבגרה, שכונות שהיו דתיות השתנו לחלוטין. בתי כנסת שהוקמו על ידי ניצולי שואה עמדו על סף סגירה. שכונות שהיו יהודיות מסורתיות עם בתי כנסת פעילים בימי חול ושבתות, הידלדלו עם השנים מנוכחות יהודית והיום הן שכונות ערביות. בתי כנסת נסגרו, חלקם הפכו להיות בתים של ערבים שנכנסו לשכונה.

מתחברים לרמלאים השורשיים

אחד השינויים שמחולל הגרעין התורני בעיר הוא החייאה מחדש של בתי הכנסת הישנים. בשנים האחרונות זוכים בתי הכנסת העתיקים והישנים ברמלה לעדנה מחודשת. מדובר במהפכה חברתית של ממש, שכן המשמעות היא לא רק המשך הקיום של בית כנסת אלא הצמחה של קהילות. כך למשל סיפורו של בית כנסת 'קדושי השואה', שהיום הוא מרכז הפעילות של חברי הגרעין: לפני כמה שנים היו ותיקי בית הכנסת, ניצולי שואה מרומניה, יוצאים בשבתות לחפש אנשים להשלמת מניין. היום בית הכנסת מלא מפה לפה. כולל הדיינות, שבראשו עומד הרב ירון סולברג, אחיו של שופט בית המשפט העליון נֹעם סולברג, פועל במקום. אין בעיה של מניין לא בימי חול, ובוודאי שלא בשבתות.
יהודה שדמי, מנהל הממ"ד: ברמלה למדתי שאתה לא יכול לתייג את האוכלוסייה. אנשים שנראים לך כלפי חוץ לא דתיים, מתגלים לפתע ככאלו ששומרים על קלה כחמורה. מצד שני, אני יכול לבוא לכיתה ולשאול מי שומר שבת, וכולם ירימו את היד. מי נוסע בשבת? כולם ירימו שוב את היד

"זקני בית הכנסת קיבלו אותנו בחום", מספר הרב אוריה שחור, ראש הגרעין. "אני זוכר את הגבאי שעייה פוגל לוקח אותי למזרח ושם אותי בכיסא, אחר כך מראה לי את הגלגלת של ספירת העומר שאדע איך להחליף את הימים ומביא לי את הקבלות של בית הכנסת. 'אני לא יודע אם בשנה הבאה אהיה פה', הוא הסביר לי. בהלוויה שלו אמרתי: 'ברוך שמסר עולמו לשומריו'. שעייה לא נתן לאיש להיכנס. הוא רצה שבית הכנסת ימשיך את הדרך של הציונות הדתית, שהלכה ונעלמה מהעיר".

שני בתי כנסת שזכו לעדנה מחודשת הם בתי הכנסת הספרדיים בשכונת אג"ש, שיש המכנים אותה בשם "הגטו". שכונת אג"ש הייתה שכונה יהודית שאוכלסה בעיקר על ידי עולי מרוקו, אלג'יר ותוניסיה והיום היא שכונה ערבית לכל דבר ועניין. כמעט כל דרי השכונה הם ערבים, למעט כמה משפחות מהגרעין התורני שהתיישבו במקום לפני שנים אחדות. רחובות השכונה קרויים על שמות גדולי ישראל, ממשה רבנו דרך רבי סעדיה גאון ועד גדולי רבני הספרדים בדורות האחרונים. חלק מבתי הכנסת שהיו בשכונה הפכו לבתים של ערבים. היום ברחוב נחמיה, שם ניצבים שני בתי הכנסת בצמידות, יש רק בתים ערביים, חלקם טירות גדולות ממדים, ורוב תושבי השכונה הם מוסלמים. על קירות בית הכנסת האחד תלויה תמונתו של הבבא חאקי, הרב יצחק אביחצירא, מגדולי רבני יהדות מרוקו ובעבר רבה הראשי של רמלה, שמלבד גדולתו בתורה היה מאמין גדול בציונות ובמדינת ישראל. אחד מחלונות בית הכנסת הוא למעשה החלון של השכן, תושב ערבי שגר בסמוך ומעל לבית הכנסת.

מי שפותח לנו את שערי בית הכנסת הוא קצין בקבע וחבר הגרעין, הראל שוהם, תושב שכונת גינדי הסמוכה לאג"ש. פרויקט גינדי הוא אחד ממיזמי הנדל"ן הגדולים ברמלה. שלושה בניינים גדולים שלתוכם נכנסו לא מעט קצינים ושוטרים ובעלי מקצועות חופשיים. מטבע הדברים חיפשו תושבי השכונה מקום להתפלל בו. אחרי ניסיונות ארעיים במועדון ובדירות שהוסבו לחדרי תפילה, תושבי השכונה חיפשו בית כנסת רמלאי שורשי. אנשי הגרעין פנו לשוהם וסיפרו לו על שני בתי הכנסת הקטנים ברחוב נחמיה, מרחק חמש דקות הליכה מגינדי. "לא הייתי בטוח בהתחלה, הגרעין זה ראש אחד והרמלאים זה ראש אחר. לא הייתי בטוח שאנשים יבואו לבית הכנסת".

ביום שישי אחד נכנסו שוהם וחברים נוספים לבית הכנסת הקטן, ניקו וסידרו אותו בזריזות. בתפילת ליל שבת לא היה מקום בבית הכנסת, גם במבואות. אנשים נאלצו להתפלל ברחוב, מול מבטיהם המשתאים של תושבי השכונה הערבים.

החיבור המחודש בין תושבי רמלה החדשים לבית הכנסת הוותיק היה מיידי. התושבים הוותיקים שפעם היו מתפללים בבית הכנסת, חזרו בשבתות. מתפללי בית הכנסת החליטו על שדרוג משמעותי של המקום: לאחרונה הם הכניסו בו מזגנים, ספרי תורה וסידורי תפילה חדשים שנתרמו על ידי המתפללים. לבית הכנסת יש רב מהגרעין - הרב מיכאל יומטוביאן, שמעביר במקום שיעורי תורה ברוח תורת הרב קוק. בכל שבת, מעבר לתפילות ולקידוש, יש קריאת תהילים עם הילדים. בקריאת המגילה בפורים הביא הגרעין מתנדבות שישחקו עם הילדים בבית הכנסת הסמוך, מה שגרם לעוד משפחות להגיע לבית הכנסת הקטן. תושב השכונה וחבר הגרעין, הרב אליעזר שחור, היה בין המשפחות שנסעו על הציר שבו נרצח ברוך מזרחי הי"ד בערב ליל הסדר. הרב שחור בירך הגומל וערך סעודת הודיה בבית הכנסת האלג'ירי, שחידש ימיו כקדם. ביום העצמאות, מספר שוהם, בית הכנסת "יהיה מפוצץ עד אפס מקום. לא יהיה מקום לזוז".
הרב מרדכי הכהן: רמלה היא לא תל אביב, מהפך רוחני עושים בתל אביב, אבל ברמלה מחזקים מסורת שכבר קיימת. הבסיס כבר ישנו. מה שאנחנו מנסים להעביר לילד אלו דברים שהוא ראה אצל הסבא והאבא שלו

ומה עם השכנים? "בינתיים, ברוך ה' לא היה איזשהו עימות או סכסוך", אומר הראל שוהם, "יש מבטים שקשה להתעלם מהם, אבל יש גם לא מעט תושבים ששמחים שהיהודים חזרו להתפלל בבתי הכנסת בשכונה. אף אחד לא נלחם כאן במישהו. בסך הכול הם מבינים שמדובר במקומות מיוחדים לתושבי רמלה היהודים".

קבלת פנים עם מטח אבנים

בשנים האחרונות עברו לגור בשכונת אג"ש כמה משפחות מהגרעין. אחת המשפחות שנכנסו לשכונה היא משפחת פנש. הרב דניאל פנש הוא רב בית הכנסת 'חזון יחזקאל' בשכונה קריית האמנים – מיזם הנדל"ן המבוקש ביותר כרגע ברמלה, מרחק של כמה דקות הליכה מביתו בשכונת אג"ש.

הרב פנש, חבר הגרעין, הוא תלמיד של הרב דב ליאור. הוא נחשב לאחד הרבנים המובילים ברמלה, ולבית הכנסת שלו בקריית האמנים מגיעים מאות מתפללים בשבת ועשרות מדי יום. הוא ואשתו אווה החליטו לגור דווקא בשכונת אג"ש, אותה הם מכנים "עמישב". רוב שכניהם הם ערבים. הבית שבו מתגוררת משפחת פנש הוא בית ערבי. המרפסת רחבה מאוד ומעוטרת בקישוטים ועיצובים מיוחדים. "באנו לכאן כי הרגשנו את המצוקה", מספר הרב פנש, "שכונת עמישב היא המרכז של רמלה. היו פה עשרות בתי כנסת וכולם היו ענקיים ברוחב ובגובה. מהשכונה הזו יצאו טייסים ועורכי דין, הכבישים היו סגורים בשבת. אבל עם השנים נכנסו משפחות ערביות, והיהודיות עברו למרכז. לפני כמה שנים המצב מבחינת התיישבות יהודית היה קשה במיוחד".

אווה פנש מספרת על השבת הראשונה בשכונה. "קבלת הפנים בשכונה לא הייתה נעימה במיוחד", היא מספרת במרפסת רחבת הידיים של ביתה, "בחמש לפנות בוקר נזרק מטח אבנים לעבר הבית. כל החלון נשבר לרסיסים והסלון היה מלא אבנים". בהמשך נשרף הרכב של אחד מחברי הגרעין.

בהתחלה פתחה משפחת פנש חנות לתשמישי קדושה בעיר. "זה היה בשביל לפתוח צוהר לתושבים היהודים שנשארו בשכונה. ניגשו אלינו התושבים הערבים ואמרו לנו: תמכרו עכשיו, כי אתם תצאו בלי כלום".

לא פחדתם?

"למדתי אצל הרב דב ליאור, אז לשאלתך - לא. בסך הכול יש לנו יחסים טובים עם השכנים. הם למדו להכיר אותנו ואנחנו אותם. יש לנו יחסי שכנות טובים".

כמו רבים מחברי הגרעין, הצורך של משפחת פנש להגיע לרמלה נבע מתחושה עמוקה בעקבות ההתנתקות, שצריך להתחבר בחזרה אל העם. "אני עשיתי 'פנים אל פנים' והרגשתי שהעם לא מבין באמת מה זה חברון, אלון מורה, כל המקומות שלנו. אנחנו בונים, אבל העם לא איתנו. התפיסה הדתית והאמונית בבתי הכנסת של הציבור הדתי והמסורתי לא הייתה כוללת ורחבה. הבנו שחייבים לשנות את המציאות בערים, דרך בתי הכנסת והמפגש עם עַם ישראל".

כעת מקווים התושבים היהודים של שכונת אג"ש שמבנה בית הספר הדתי בשכונה, שנסגר בגלל הידלדלות התושבים היהודים, ייהפך לישיבת הסדר. "זה שטח ענקי", אומר הרב פנש, "והערבים לוחצים חזק לקבל את המקום. אם הישיבה תקום שם זה ישנה את רמלה באופן דרמטי, הסחף ייעצר".

בית הכנסת 'חזון יחזקאל' בשכונה החדשה קריית האמנים מלא מפה לפה במהלך שיעוריו של הרב פנש. אחרי השיעור הוא עולה לחזן בנוסח ירושלמי. בשיעורים, אומר הרב פנש, הוא מדגיש את הנקודה הציונית הארץ-ישראלית, "התורה הגואלת", כלשונו. "לפני פסח למדנו הלכות קורבן פסח. למה לא? למה שלא נדע הלכות שקשורות לגאולה? אגב, כשאני מדבר", אומר הרב פנש, "אני מנסה כמה שיותר לדבר על עניינים כלליים. כשאני מדבר על השירות במילואים, אני אומר 'כשזכיתי לאחרונה לעשות מילואים'. הגבאים דאגו לתלות את דגלי ישראל. אני דואג להגיד להם תודה רבה על תליית דגלי ישראל בבית הכנסת. אני עליתי מתוניס, אני יודע מה זו גלות ומה זו מדינה".

אברהם חג'ג', גבאי בית הכנסת 'חזון יחזקאל', מאושר מהעובדה שהרב פנש מנהל את בית הכנסת ביד רמה. הוא אפילו לוקח אותו לבתי התושבים כדי ליישב סכסוכים. "הרב פנש מבחינתי הוא כמו מלך", מסביר חג'ג', "האנשים פה אוהבים אותו והוא יודע להיות תקיף כמו שצריך וללכת בין האנשים, למרות שמתפללים פה כל העדות - מרוקאים, תוניסאים, בוכרים וגרוזינים. רק ביום העצמאות אני קצת מתקשה, בגלל שאני לא זז מהפסיקה של הרב עובדיה יוסף", מסביר חג'ג' את התנגדותו לתפילה החגיגית שמנהיג הרב פנש. למרות זאת, חג'ג' אחראי בין היתר על תליית כל דגלי ישראל בבית הכנסת.

מחומש לשפלה

גם הגבאי השני, שלום בן עזרא, שגר בקריית האמנים, שמח שנמצא רב שהתחבר לציבור. אולם בן עזרא מותח בכל זאת בדל ביקורת על התנהלות הגרעין. בעיקר, הוא טוען, היה קושי להבין את השפה הרמלאית, להתחבר לציבור. "ברמלה יש הרבה עדות, אבל אשכנזים יש מעט", הוא מחייך, "וזה אולי מצחיק אבל זו מציאות. אתה צריך להבין את המנטליות ואז להיכנס. אני לא חושב שעם גישה אשכנזית שבאה להציל את הציבור אפשר לשנות. צריך לדעת להתחבר מלמטה".

בין היתר, יש לו ביקורת על ההתנהלות הפוליטית של הגרעין, והעובדה שבבחירות האחרונות היו כמה מהלכים פוליטיים של חברים בגרעין שלא צלחו. "אתה לא יכול לקפוץ לפוליטיקה בלי שיש לך מסה של אנשים ואתה עדיין לא מחובר מספיק לקהילות. יש פה עשרות בתי כנסת שמשוועים לעזרה, אבל צריך לדעת איך להיכנס אליהם". בן עזרא מספר על אחד החברים בגרעין שהפך להיות רב בית כנסת, ודווקא ידע לעשות את השינוי בין התפיסה שאיתה בא מהבית למתפללי בית הכנסת: הוא נוקב בשמו של הרב בועז גולדשטיין, רב בית הכנסת 'זרע יצחק'.

בועז גולדשטיין, תושב חומש לשעבר, בא ביחד עם קבוצה של משפחות מאלון מורה להשתקע ברמלה. היום הוא רב בית הכנסת 'זרע יצחק'. הוא גר בשיכון המזרחי שבעבר היה שכונה של הציבור הדתי-לאומי ורבים מהתושבים בה היו ניצולי שואה. היום רבים מהשכנים שלו הם ערבים.

"בזמנו יצאנו כמה חברים מישיבת אלון מורה לעשות 'פנים אל פנים' בצורה מסיבית", אומר גולדשטיין, "ראינו כמה הפוטנציאל גדול ובאיזשהו שלב האסימון נפל: כמו שמחבר הספר 'אם הבנים שמחה' אומר, שהמרגלים עברו מבית לבית והסיתו נגד ארץ חמדה, וכך התיקון צריך להיות בדיוק הפוך - לאמץ משפחות, לחבר קהילות".

איך מגשרים על הפערים? בועז מחייך ומודה שבהתחלה הסתכלו עליו בתור "פנאט", אך מי שרוצה לשנות דברים ברמלה, הוא אומר, צריך לפתח סבלנות. אשתו של בועז, עטרה, אומרת כי לכל משפחה בגרעין יש משימה. היא הייתה רכזת קהילה וממייסדות המדרשה. "העשייה לא נגמרת וכל משפחה מוצאת פרויקט".

השכנים של משפחת גולדשטיין הם משפחת ריכטר. נועה ריכטר היא ממייסדות 'מרכז אורה' שהוקם לפני ארבע שנים במטרה להעצים נשים ובנות ברמלה. "מגיעות עשרות בנות, חרדיות, חילוניות מסורתיות, ממש מכל הסוגים", אומרת נועה. הרעיון להקים את המרכז הגיע בעקבות מפגש בניחום אבלים, בו אחת הבנות של האבלים הגיעה מאחד הכפרים עם שני ילדים קטנים. "היא ברחה מהכפר כי בעלה הִכה אותה. היא אפילו לא ידעה שמשפחתה באבל. פתאום נפגשנו עם המקרה הזה והבנו שצריך להקים מרכז לטובת בנות ברמלה, שתהיה להן כתובת".

אשכנזי עם מנהגי תוניס

אחת המשפחות שענתה על השאלה כיצד אפשר להתחבר לקהילה או לבית כנסת ששונים במנהגיהם, בשפה ובמנטליות, היא משפחת הכהן. הרב מרדכי הכהן נחת בבית הכנסת התוניסאי 'שארית ישראל' בחודש שבו הגבאי שלום בוקובזה נפטר. אחיו של הגבאי, מוריס בוקובזה, מגדיר את האירוע הזה "שליחת מלאך משמיים". בוקובזה מסביר שהרב הכהן הגיע בדיוק בנקודה שבית הכנסת החל להיחלש. "אחי הגבאי, שהיה הכול בשביל בית הכנסת, כבר לא היה עמנו. האוכלוסייה התבגרה, חלק מהמתפללים עזבו עם השנים. כל זה השתנה עם הרב הכהן. הוא מתפלל כמונו, בנוסח שלנו, לפי המנהגים שלנו. הוא בעצם תוניסאי", מסביר בוקובזה.

הרב מרדכי הכהן, ר"מ בישיבת מקור חיים, הוא אשכנזי במוצאו, אבל זה לא מנע ממנו ללמוד את ההלכות, המנהגים וטעמי המקרא של בית הכנסת שאליו נכנס. "התחלתי ללמוד ילקוט יוסף בעיון", מספר הרב הכהן, "בשלב מסוים שאלו אותי המתפללים למה אני לא קורא בתורה, אז התחלתי ללמוד טעמים".

הסיפור של הרב הכהן לא מסתכם רק בלימוד הלכות וטעמי המקרא. בית הכנסת 'שארית ישראל' הפך למעין מרכז רוחני ברמלה. יש שיתופי פעולה בין בתי ספר לבית הכנסת הזה. תלמידים באים להכיר כיצד נראים ספרי התורה בבית הכנסת. יש מפגשי אבות ובנים, מסיבות סידור, פעילויות מיוחדות בחגים ובמועדים, טיולים לירושלים ולאתרים קדושים. "כשהרב מרדכי לא נמצא בשבת, משהו חסר", אומר בוקובזה.

"רמלה היא לא תל אביב", מחייך הרב הכהן, "מהפך רוחני עושים בתל אביב, אבל ברמלה מחזקים מסורת שכבר קיימת. הבסיס כבר ישנו. מה שאנחנו מנסים להעביר לילד אלו דברים שהוא ראה אצל הסבא והאבא שלו". גם הבית של משפחת הכהן הפך למעין כתובת לכל עניין יהודי. בימים נוראים עובר הבן של הרב מרדכי בבניין ומזמין את השכנים לשמוע קול שופר. "בבניין יש מכל העדות והסוגים: מרוקאים, אתיופים, רוסים, בוכרים", וכולם באים לדירה של משפחת הכהן. בדירה אחת גרה משפחה ערבית, אז במקום לבוא לשמוע קול שופר הם אמרו לבן הכהן הצעיר "תודה רבה" ונתנו לו שקל שלם. "הוא היה קצת נבוך, כי הוא לא ידע מה לעשות עם השקל", צוחקת חגית הכהן, אשתו של הרב מרדכי.

מלבד היותה מורה בבית הספר ברמלה ואחראית על בנות השירות הלאומי, עומדת חגית הכהן בראש פרויקט של חנות יד שנייה ברמלה. מדובר בחנות אופנתית לכל דבר ועניין של בגדים מיד שנייה שנמכרים במחירים זולים במיוחד. הסיפור מאחורי החנות הוא שוב חיבור בין בית כנסת לגרעין תורני ולאנשים טובים שנמצאים באמצע הדרך. בית הכנסת 'אהל יוסף' אפשר לגרעין התורני להשתמש במרתף. בגרעין החליטו להקים במקום חנות יד שנייה לטובת נזקקים. בהתחלה היו הררי בגדים שנתרמו על ידי אנשים טובים. בשלב מסוים הגיעה משפחת מתיאס ממודיעין, שהחליטה להפוך את העניין לפרויקט בת מצווה של בת המשפחה. החנות עוצבה מחדש, מפעלים משדרות תרמו מתלים מעוצבים. המקום עוצב מחדש, כולל המנורות, הארונות והמדפים. ממחסן גמ"ח בסגנון גרעיני מובהק, הפך המקום לחנות בגדים מעוצבת.

"מגיעים לכאן היום גם אנשים שהם לא נזקקים, אלא אוכלוסייה מהשכונה שמחפשים ביגוד טוב וזול", אומרת חגית הכהן, "חשוב לנו שהמקום יהיה מיוחד, מעין נקודת מפגש לאנשים בעיר. מקום שכיף להגיע אליו".

חלק נוסף מהשינוי שמתחולל בעיר בזכות הגרעין, הוא הצלתו של בית הספר הממלכתי-דתי. לאחר שנפתחו בסביבה בתי ספר אטרקטיביים יותר, חלה התמעטות במספר התלמידים ובית הספר הממ"ד קיבל צו סגירה. חברי הגרעין נכנסו לבית הספר ותגברו את כמות התלמידים שבו. למוסד הובא מנהל חדש - יהודה שדמי, שעושה כל יום את הדרך מביתו בקדומים לרמלה. זו השנה הראשונה שלו בבית הספר ברמלה והוא עדיין מתרגל לשינוי. "אם למדתי משהו ברמלה, זה שאתה לא יכול לתייג את האוכלוסייה. כלומר, אנשים שנראים לך כלפי חוץ לא דתיים מתגלים לפתע ככאלו ששומרים על קלה כחמורה. מצד שני, אני יכול לבוא לכיתה ולשאול מי שומר שבת, וכולם ירימו את היד. מי נוסע בשבת? כולם ירימו שוב את היד. יש כאן תלמידים שמסיימים את הלימודים ומורידים את הכיפה. אז צריך לדעת להיות מאוד רגיש לצרכים של התלמידים והמשפחות".

תלמידי הגרעין לומדים בבית הספר הזה ביחד עם שאר האוכלוסייה שמעוניינת בבית ספר דתי ונפרד. "האוכלוסייה כאן צמאה לחינוך תורני ארץ-ישראלי", אומר מנהל בית הספר שדמי, "הם רוצים טקסים של יום הזיכרון ויום העצמאות. בית הספר מאמץ את גדוד נצח יהודה, ובפורים דואגים התלמידים לשלוח לחיילים משלוחי מנות. ברמלה הדברים הללו כל כך טבעיים".

"אני מאמין ברמלה", מסכם רב הגרעין, הרב אוריה שחור, רגע לפני שהוא יוצא לסיור ערב עם סיירת הורים מהשכונה. "יש כאן עוצמות של אמונה. 90 בתי כנסת זה לא סתם, זו עוצמה של אמונה. היו אנשים שהסתכלו עלינו בתמיהה כשהגענו לפה ושאלו מה איבדנו. היום כששואלים אותי אם ברמלה הסיפור סגור או לא, אין שאלה בכלל. רמלה עולה על הסוס ובכל הכוח".