המהומה על המשך קיומם של ביטוחי הבריאות הפרטיים מיותרת, ממש כמו ביטוחי הבריאות עצמם.
כך עולה מפסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. השופט אורן שגב ושני נציגי ציבור דנו בתביעתה של סבתא מטבריה שלפני כארבע שנים החלה להרגיש כאבים עזים באזור החזה, הכתף והיד.
בשל היסטוריה רפואית של כאבים במפרק הכתף המליץ האורתופד לערוך לה בדיקת MRI. הבדיקה, כידוע, דורשת את הכנסתו של המטופל למכשיר שהוא מעין מנהרה קצרה. אך מכיוון שהתובעת סובלת מקלסטרופוביה החליטה קופת חולים כללית לממן לה בדיקה יקרה במיוחד, כזו שנעשית בהרדמה כללית. MRI בהרדמה כללית היא פרוצדורה שלא נעשית בבית החולים פוריה הקרוב לביתה של התובעת, ולכן היא נשלחה אל בית החולים שיבא בתל השומר.
עד כאן גאווה לאומית ישראלית: מערכת בריאות שלא חוסכת בהוצאות בכל בעיה פיזית או נפשית של אזרחיה. הקופה נדרשה לממן גם בדיקת אק"ג שנעשתה לסבתא בשיבא כדי לבדוק האם היא כשירה להרדמה כללית. אלא שבדיקת האק"ג גילתה שמצב הלב של האישה בכי רע, ושהטיפול בכתף ייאלץ להמתין למועד מאוחר יותר. היא חזרה לטבריה והתאשפזה בבית החולים פוריה, שם הוחלט לערוך לה צנתור כללי. אם המצב הבריאותי יחייב, כך נאמר לה כי תוך כדי הצנתור, יעברו הרופאים היישר לניתוח לב פתוח.
האישה דרשה לדעת מי ינתח אותה אם יתברר שההליך הכירורגי בלתי נמנע, אך נענתה כי במערכת בריאות ציבורית לא ניתן לדעת, הכול לפי הזמינות ועל פי החומרה. התשובה לא הניחה את דעתה. שהרי כידוע, ככל שמדובר בבריאותנו מגיע לנו הטוב ביותר. עוד באותו היום התקשרה התובעת לאחייניתה שעובדת כאחות בבית החולים שיבא, וזו קבעה לה תור דחוף לצנתור על ידי קרדיולוג בכיר ובעל שם.
הצנתור, בחסדי שמיים, עלה יפה והתערבות כירורגית לא נדרשה. אבל הסבתא נדרשה, במכתב שהגיע אליה לטבריה כמה שבועות לאחר ההליך הרפואי, לשלם כ‑13 אלף שקלים. היא פנתה לקופת החולים וביקשה ממנה לפרוע את החשבון. בקופה סירבו לממן את הפרוצדורה שנוהלה באופן פרטי. בין השאר הסבירו שם כי אין להם יחסי עבודה עם שיבא בכל הקשור לפרוצדורה הספציפית.
הסבתא מיהרה לבית הדין לעבודה, ושם ניסתה להסביר מדוע החליטה על דעת עצמה, מבלי לקבל התחייבות כספית, לעבור את הצנתור בבית החולים הגדול במרכז. היא סיפרה בבית הדין כי חששה שלא יהיה מי שיסעד אותה בבית החולים פוריה, מכיוון שבן אחד שלה חי באמריקה, השני בתל אביב הרחוקה, ובתה, שככל הנראה גרה בסמיכות, מטופלת בפעוטה. לכן רצתה לעבור את הצנתור בבית החולים שבו אחייניתה משמשת כאחות, בתקווה שהיא תטפל בה. בנוסף לכך, טען בא כוחה של הסבתא בבית הדין, מאחר שהיא נשלחה לשיבא כדי לבצע MRI בהרדמה, היא לא הייתה יכולה להעלות בדעתה שדווקא בתחום הצנתור לקופה אין הסכם שיתוף פעולה עם בית החולים.
השופט קבע כי עוול נעשה לתושבי הפריפריה אשר נאלצים לבחור בין בתי חולים שבהם סל השירותים מוגבל יותר ואיכותי פחות. הוא אמנם מציין כי "התובעת לא העלתה זאת בטיעוניה", אך בדרך פלא הוא כן הסתמך על הטענות הללו
האקטיביזם המשפטי שנדד לאחרונה מבית המשפט העליון, שב ומצא בית חדש בעיקר בשני מקומות: במשרד היועץ המשפטי לממשלה (ראו למשל פרשת הפיקוח על הקרן הקיימת לישראל שהתפרסמה השבוע) ובבתי הדין לעבודה. שם הולכים השופטים ומתנתקים מהחוק ומההלכה המשפטית לעבר עיסוק תיאורטי בנושאים של אחווה ושוויון. כך גם השופט שגב. אחרי ציטוטים נרחבים מעבודות של איש השמאל הקיצוני, פרופ' אייל גרוס, המביאות לכלל מסקנה "שכל דיון בזכויות הקשורות לקבלת שירותי בריאות חייב לנבוע מעיקרון השוויון", קבע השופט כי עוול נעשה לתושבי הפריפריה אשר נאלצים לבחור במרחב שלהם בין בתי חולים שבהם סל השירותים מוגבל יותר ואיכותי פחות.
הוא אמנם מציין כי "התובעת לא העלתה זאת בטיעוניה, וממילא לא הונחה בפנינו תשתית ראייתית לכך", ועל כן גם אם מדובר בטענות שנכתבו במאמריו של גרוס בית הדין אינו יכול להכריע באמיתותן. אך בדרך פלא הוא כן הסתמך על הטענות הללו כדי לקבוע בצורה מעורפלת שנעשתה פגיעה בשוויון, ויחד עם סימפתיה לסיפורי הסבתא מטבריה הוא חייב את קופת חולים כללית לשלם את הצנתור הפרטי שהתובעת סידרה לעצמה, בתוספת עשרת אלפים שקלים הוצאות משפט.
אבא, אמא ועוד אמא
לא רק שיח הזכויות הופך את העולם המשפטי העכשווי למרחב פלואידי שהכול בו אפשרי. גם המשפחה החדשה שהכול בה אפשרי, יחד עם הטכנולוגיה המשתכללת שהופכת כמעט את הכול לאפשרי, יוצרת מצבים משפטיים בלתי אפשריים. כזו למשל הייתה הבקשה להסדרי ראייה שהונחה בפני שופט בית המשפט למשפחה ברמת גן יהורם שקד. מדובר בזוג נשים שרצו ילד. אחת לא הייתה יכולה ללדת והשנייה לא רצתה. ושתיהן, מה לעשות, נדרשו להשיג שיתוף פעולה של גבר, כדי להוציא את העניין לפועל. בעזרת הרפואה המודרנית והפתיחות הגדולה של הממסד הרפואי והמשפטי בארץ נמצא הפתרון הבא: הביציות של זו הופרו מזרעו של זה והושתלו ברחמה של השלישית. הלידה עברה בשלום, וההצלחה הביאה בעקבותיה הצלחה נוספת. שני ילדים נולדו.
ואולם, החוק בישראל עדיין אינו מאפשר רישום של שלושה אנשים כהוריו של ילד אחד. לכן עמדו בפני החבורה שתי אפשרויות: לרשום את הילדים כבניהם של הגבר ושל האישה היולדת, או לרשום כהורים את הגבר ואת האם הגנטית. הפרוצדורה האחרונה היא למעשה פונדקאות המחייבת רגולציה מסובכת, ולכן העדיפו השלושה את האפשרות הראשונה. הגבר נרשם כאב והיולדת כאם. הילדים גדלו בביתן של בנות הזוג, והאב קיבל אותם להסדרי ראייה קבועים. הסכם משולש שנחתם בין שלל ההורים קבע כי למרות שהחוק אינו מאפשר זאת, כל אחד מהם רואה בשניים האחרים הורים שווי זכויות, וכל החלטה באשר לילדים תיעשה בהסכמה משותפת.
האידיליה המסובכת לא נמשכה זמן רב. הזוג הנשי נפרד. הילדים גדלו אצל היולדת, כשהם נלקחים להסדרי ראייה פעמים לאם הביולוגית ופעמים על ידי האב. ככל הנראה הייתה זו תחרות על לב הילדים שהחריפה בין שתי הנשים אשר גרמה לאם היולדת לחבור אל האב ולהדיר את האם הביולוגית מהמשך הקשר עם הילדים. זה לא היה מסובך, שהרי שניהם בלבד היו ההורים הרשומים. הם סירבו אפילו לשתף פעולה עם רשויות הרווחה שהתבקשו על ידי השופט לבחון את כשירותה של האם הביולוגית ואת טיב הקשר שלה עם הילדים. באיחור של כמה שנים הם העלו את התזה ששלישיית הורים זה עניין מבלבל, שמזיק לטובתם של הילדים. בהחלטתו קבע השופט שקד כי אכן עולם המשפט מפגר הרבה אחרי הרפואה והשינויים החברתיים, אך עד שהוא ייאלץ לדון לגופו בסיטואציה המבלבלת, הוא פסק הסדרי ראייה לאם הביולוגית.
דיבה מדויקת
באייטם הבא אנסה לדייק ככל האפשר. השופטת ריבה ניב מבית משפט השלום בתל אביב דחתה את תביעת הדיבה שהגיש יו"ר המועצה הדתית בפתח תקווה, הרב שמעון ביטון, נגד מקומון עירוני שדיווח לפני שנתיים על חקירתו של יו"ר המועצה בחשדות שונים. בתביעה דרש הרב ביטון פיצוי של 300 אלף שקלים, בין השאר בשל "חצאי שקרים וחצאי אמיתות" שהופיעו בכתבה. כך למשל הוא טען כי החשד שיוחס לו בכתבה היה הפרת אמונים, ניצול לרעה של כוח המשרה, ציתות והאזנות סתר, בעוד שהעבירות שנחקרו היו האזנות סתר, האזנה אסורה ושימוש לרעה בכוח המשרה, ואילו העבירה של הפרת אמונים לא נחקרה כלל.
גם השימוש השגוי במילים "ניצול לרעה של כוח משרה" במקום המינוח המדויק "שימוש לרעה בכוח המשרה" היה בעיניו עוול של ממש, מכיוון שהמילים "מעצימות לכאורה את העבירה כאילו נעשה השימוש לצורך ריווח אישי". השופטת ניב פסקה כי כאשר עיקרי הדברים בפרסום הם אמת, אי דיוקים אינם יכולים להיחשב להוצאת דיבה. אך מכיוון שאי דיוקים אכן נמצאו בכתבה, היא פטרה את הרב ביטון מהוצאות משפט.