אחרי שבשבוע שעבר, בטקס השאת המשואות בליל יום העצמאות היה זה זמן הנשים, מגיע עכשיו לבתי הקולנוע זמן הנשים  בצורת שלושה דורות של נשים ממוצא מרוקאי המנהלות את חייהן בין המסורת למציאות המודרנית.

אוכל יש כאן בשפע (אחרי הסרט חפשו מסעדה או מקום בו יש קוסקוס טוב ומשובח), נופים מרהיבי עין והמון סאגות משפחתיות בין נשים.

אחרי ספרה הקודם של חנה אזולאי הספרי התסריטאית , הבימאית ואפילו השחקנית, מגיע הסרט הזה שהיה נכון לקוראו נשים כתומות שכן עוסק הוא בנשים ובזה ייחודו. לטוב או לרע תחליטו אתם.

במשך תשעים וארבע דקות, מגולל הסרט את סיפורים של בני העדה המרוקאית, העולים לרגל אל סבתא זוהרה (ריטה שוקרון), סבת המשפחה ביפו, כדי שתחלום את העבר של משפחותיהם במרוקו.

סבתא זוהרה, אוחזת בחפץ כל שהוא משלהם, נרדמת וחולמת את ילדותה בהרי האטלס. כשהיא מתעוררת, היא נותנת להם עצה לחיים והם משלמים לה כסף רב. לאחרונה תש כוחה של סבתא זוהרה וקשה לה לחלום. היא מחפשת מחליפה.

בלילות היא בודקת את העיניים של נכדתה זוהר אך הן ריקות, ואילו הבת שלה סימון, שכן יודעת לחלום, מסרבת להחליף אותה. סימון לא רוצה לחלום לאנשים, היא רוצה רק לעבוד במסעדה הקטנה שלה בבת ים.

סבתא זוהרה יוצאת למאבק נגד המסעדה של סימון בעזרתו של ז'קי, בעלה של סימון, אבל סימון לא מוכנה לסגור את המסעדה. העניינים מסתבכים כשפאני, אחותה של סימון, שפית מצליחה מפריז שנעלמה לפני 16 שנה, חוזרת כדי לעזור לאחותה. היא מזכירה לה איך מבשלים ומעוררת יצרים מן העבר.

הסיפור והסרט קולחים, מעוררים רצון להגיע למחוזות נשות הסרט ובעיקר מביא השארה לתקופה ולניחוחות אותם הביאו בני העלייה שהגיעו ארצה ממרוקו.

ומשהו אישי. אחרי שאוכלים בטיול, קוסקוס אמיתי בערי מרוקו נותר רק הריח שקשה להעבירו דרך המרקע. הטעם נשאר בפה. עברית, אנגלית ומרוקאית משולבים כאן יחדיו. תערובת טובה וטעימה.