אל היעד ובחזרה. פטרה
אל היעד ובחזרה. פטרהפלאש 90

.

ביומן החדשות של ערוץ 7 הבאנו היום את חלקה השלישי והאחרון של השיחה עם רחל סבוראי, חברתו למסע לפטרה של מאיר הר ציון ז"ל. לאחר פרק נעוריו של הר ציון ולאחר פרק ההיערכות למסע הגיע הפרק שבו מספרת סבוראי על המסע עצמו, צעד אחר צעד – לפטרה ובחזרה.

נזכיר כי את השיחה עם סבוראי קיימנו לרגל כנס מיוחד שהתקיים אתמול (שני) בבית ספר שדה כפר עציון סביב דמותו הייחודית של הר ציון המנוח ובו תופיע שורה ממכריו וידידו של הר ציון ובהם גם סבוראי עצמה.

לאחר הטעות הראשונה שהאריכה את דרכם של סבוראי והר ציון ועיכבה אותם ביממה השניים ממשיכים. "היה שם גב ענקי שמחזיק מים כמה חודשים ומגיעים אליו מכל הסביבה. ירדנו אליו בקלות, שתינו הרבה מים, אבל כשיצאנו ממנו ראינו שאין שום דרך. הלכנו צפונה, עלינו פסגה וירדנו פסגה, עלינו וירדנו, ניסינו להתמצא במפה. אחרי הפסגה השנייה הגענו למקום שבו היה השביל הרומאי שאותו היינו צריכים למצוא, שביל שחוצה ישוב ערבי נטוש. אמרנו לעצמנו שאסור לאבד את השביל הזה. נשארנו ללון בחשיכה עד שיעלה הירח. מים לא חסרו לנו. בצד הדרך היה גב גדול. כשעלה הירח הערתי את מאיר. תמיד הייתי המתעוררת הראשונה, גם בגלל גיל וחרדות והבנה קצת יותר ממנו עד כמה אנחנו בסכנה".

השניים יצאו להמשך הדרך על השביל הרומאי שעולה אל הפסגה בה ראו ערימה קטנה שנראתה לסבוראי כנקודת ציון למטיילים לסימון הדרך מערבה. לימים התברר לה שמדובר היה במלכודת נמרים. "משם הדרך נפתחה לנו ובכל מקום הייתה לנו אשליה שהנה הנה אנחנו כבר מגיעים. אנחנו הולכים מהר ולצידנו שטחי עיבוד וגדרות. הלכנו מזרחה עד שמולנו ראינו מחסום יפה מאבן". בנקודה זו החליט מאיר לפנות דרומה. סבוראי מציינת כי מאיר הוא שהוביל את המסע על אף שהיה צעיר בהרבה מסבוראי. בנקודה זו חשבה סבוראי שמאיר טועה אך הלכה בעקבותיו, "הלכנו מהר עד שפתאום שמענו נביחה של כלבים של בדואים. מאהל קרוב מאוד. חזרנו חזרה ואז אמרתי לו שאני חושבת שטעינו. חזרנו חזרה למקום שבו נחנו ויצאנו חזרה לדרך".

השניים עוברים בשביל פתלתל בנוף שנראה כמו ציור, "חול נובי יפהפה שלא רואים בשום מקום". הדרך נמשכת מזרחה כשלפתע הם פוגשים אפעה "שמשום מה אני לא זוכרת אם הרגנו אותו או לא". סבוראי והר ציון פונים צפונה לעלייה קשה שאותה מאיר עושה במהירות ומדרבן את סבוראי להתקדם במהירות כמותו.

השניים מגיעים למערה שעל קירותיה ציורים עתיקים יפהפיים. לאחר עיכוב קל במערה הם ממשיכים כשמאיר שועט עד לפסגה. במרחק של שני קילומטרים מהם הם רואים את פטרה וכעת כל שנותר הוא לרדת מהפסגה ולהמשיך בחורשת הערערים הנדירים שהיו במקום. ציפורים מצייצות ומים מפכים בגבים שמסביב. השניים חוצים את השטח הפתוח כשעדר בדואי עובר על פניהם. הם משחזרים את האמור בפרק הרלוונטי בספרו של ברסלבסקי המספר על השבט הבדואי שבמקום שלהערכתו הם שרידי השבט הבדואי שנותר מתקופת מוחמד ומשמר מנהגים יהודים מסוימים. סבוראי והר ציון מסתתרים בתוך שיח עד שהעדר עובר ולאחר מכן, סמוך לשעה עשר, הם נכנסים לאגן פטרה.

"פטרה הוא שטח שטוח, אגן שמצידו המזרחי והמערבי יש קיר תלול של חול נובי מדהים ומצידו הדרומי ירידה שאין קושי לעבור אותה. הלכנו בשטח הזה, נכנסנו לאגן של פטרה, אנחנו רואים על הקירות את המונומנטים שמאות מהם ישנם במקום. ליד המאות הללו יש מאות אלפי מונומנטים קטנטנים שהוכנו כנראה על ידי פשוטי הכפר וילדים. עלינו לגבעה קטנה ובדרך לעליה אליה ראינו עקבות של נעל ספורט, כינינו את הדורך 'התייר הצרפתי שלנו' והמשכנו בעקבותיו".

סבוראי זוכרת את האמור בספרו של ברסלבסקי ומצפה לבאות, "ידעתי לאן אני מוליכה. אם נלך הלאה נראה את המונומנט הכי יפה של פטרה. הלכנו גלוי ופתאום שמענו מהמערה שעל ידינו קול שנשמע היה כמו ציפור אבל הבנו שזו בדואית שמדברת עם הילד שלה. ברחנו לאחור. התברר שליד המערה ראינו משמר ירדני של שישה אנשים. רצנו אחורנית כמאה מטרים, התמקמנו בצלע הקלחת. השטח דומה לזה שבעבדת, צלע שכולה בתים היסטוריים שבעבר התגוררו בהם. התמקמנו באחד הבתים הללו וחיכינו לחשיכה, הזמן שבו המשמרות חוזרים לכפר הסמוך, כפי שכתב ברסלבסקי".

לאחר שהמשמרות חולפים השניים ממשיכים בדרכם כשבראשה של סבוראי מהדהדים תיאוריו של ברסלבסקי המספר על מזבח שנמצא בפסגה ואותו היא מבקשת למצוא. השניים עולים על שבילים ובדרך העולה מצאו שוב את פסיעותיו של 'התייר הצרפתי שלנו'. "עלינו לפסגת הגבעה ומצאנו את המזבח. זה מקום מדהים", היא אומרת וממליצה לכל מי שיגיע למקום לחפש את המזבח וממנו לצפות אל הסביבה ואל הכפר הסמוך.

"אנחנו מביטים, סופגים את הסביבה ככל שאפשר ואז פונים ללכת. אני רוצה לראות את המקום ידוע ביותר בפטרה, היפה מכל המונומנטים של פטרה. אני יודעת איפה לחפש אותו. אנחנו יורדים בתחושה שהשטח שלנו. המשמרות לסברתנו בכפר ואנחנו בתחושה משוחררת לגמרי. בדרך אנחנו רואים שני עמודים אדירי ממדים שמזכירים עמודים במצרים עומדים בשטח. משם אנחנו יורדים אל השביל. הגענו אל המראה המופלא. עמדנו והסתכלנו. היה לנו זמן לפענח את הפרטים ולהתפעל מהיופי המדהים ולשאול את עצמנו איך בני אדם הצליחו לבנות מבנה אדיר שכזה".

השניים מתקדמים במגמה להגיע אל האמפיתיאטרון של פטרה. הם רצים לכיוונו. מתבוננים וסופגים מהמראה, "פיענחנו לעצמנו את מה שראינו ותיאמנו עם מה שברסלבסקי כתב ורצנו חזרה לעין פרעון. הגענו לשם כשעוד אור. המקום הזה נמצא לפתח ואדי תלול שמחבר את הכפר עם פטרה וגובה קירותיו עשרות מטרים. הולכים שם כמו בתוך מנהרה ומרימים את העיניים רחוק כדי לראות את השמים. הבנתי שאנחנו מסתכנים כי במקום הזה אם יעבור בדואי כמעט ולא יהיה מקום להסתתר. רצנו פנימה עד חצי הדרך אל הכפר. ישבנו לחכות לחשיכה למרגלות עין פרעון ומסתבר שהמשמרות לא קראו טוב את ברסלבסקי וראינו אותם יושבים שם ליד מדורה. מהפתח המערבי של אגן פטרה ראינו בדואי יוצא עם לפיד בידיו והוא צועק. הם הבחינו שאנחנו שם. נשארנו במצב שבו לא ניתן גם לחזור אל הדרך שממנה באנו כי בינינו לבין הדרך נמצא המשמר כשלפנינו הבדואי".

סבוראי והר ציון יוצאים צפונה ומגששים בלילה נטול כוכבים וירח כשלא ברור להם אם הם מתקדמים או נעים במעגל. לאחר שניקו את הנשק מהעפר התפוגג האובך וכוכב הצפון נגלה אליהם. הם יוצאים החוצה ורוצים להדליק אור כדי לעיין במפה אבל אז עוברים לצידם שני בדואים חמושים על חמורים. סבוראי והר ציון מחליטים לוותר על הדלקת הנר ולאחר שהבדואים חולפים הם יוצאים בתחושה טובה מערבה באמונה שעוד הלילה יחצו את הגבול אל הערבה.

המתלול קשה ומסולע גם עבור שני טיילים מנוסים כמותם, "היינו מבוהלים כי אם נצטרך לעלות את כל הדרך זו דרך ארוכה מאוד". השניים מחליטים לדבוק בעיקרון של 'ולבוקר רינה' ולהמתין לאור ראשון. הם פורסים שרי שינה על משטח סלעי אלכסוני ומעט מפחיד וישנים שם עד לבוקר בו סבוראי מתעוררת ראשונה ושומעת את שריקת הטירסטרמית המעידה על מים קרובים.

השניים ממשיכים לרדת מתוך תחושת ביטחון. הם מגיעים לאחד הנחלים היורדים מאפיק פטרה. הם מביטים אל המתלול שאותו ירדו, מתלול של ארבע מאות מטרים והתחושה נהדרת. הם רצים מערבה ומתלול הואדי הופך להיות פתוח יותר ולצידם תעלת מים עתיקה כשהתחושה היא ש'עוד מעט מגיעים הביתה'. אלא ש"פתאום התברר שלא היינו זהירים ולידינו בדואי. אנחנו לא מסתכלים מי הוא ובריצה חוזרים מזרחה אל הואדי, מתמקמים בצידו ומסתתרים. ישבתי במקום אחר ממאיר וכעבור זמן מה בדואי עם נשק נכנס לוואדי מצידו השני. הוא עובר, מסתכל לכל הכיוונים וקורא קריאה של שם מסוים, ככל הנראה חבר שלו שנמצא בפנים. הוא נכנס, יוצא, נכנס וחוזר. אחרי הרבה זמן היה שקט. אמרתי למאיר 'מה אתה אומר?' הוא אומר 'כלום. אז היה אחד והוא הלך'. מחכים לחושך ובחושך יורדים לואדי וממשיכים ללכת לערבה. יצאנו אל שדה התירס שבו ראינו את הערבי, המשכנו מערבה ולא רחוק משם ראינו אור. התווכחנו אם זו גחלילית או מאהל בדואי. בכל הלילות שעברנו שם מזג האוויר היה נעים. בהליכה חזרה הייתה מולנו סופה. היינו עייפים ורעבים. שארית הסנדביצ'ים שלנו נגמרו, אבל אנחנו הולכים הביתה, אבל פתאום התברר לנו שהלכנו מזרחה...".

באפיסת כוחות משנים השניים את כיוון ההליכה ו"בכוחות אחרונים אנחנו עולים עליה והולכים על ארבע ועולים ולדרך אין סוף, ואז לפתע הרגשנו שעל הדרך יש סימני רכב ישראליים ואנחנו מגיעים אל שלט של מדינת ישראל, כמדומני לשכת המים, אנחנו מתיישבים ובפעם הראשונה מאז תחילת הדרך אנחנו מדברים בינינו".

את סיפורה חותמת סבוראי בציון דאגתו הגדולה של אביה בימי המסע ההם. הסתבר כי היא אמנם לא סיפרה לאיש על המסע המתקרב אבל מאיר דווקא סיפר לחבר וזה סיפר לאחותה ואביה "ישב בדאגה עצומה בתל אביב והתלבטו אם להודיע למשטרה".