משק כנפי ההיסטוריה. גבעת התחמושת. ארכיון
משק כנפי ההיסטוריה. גבעת התחמושת. ארכיוןפלאש 90

לקראת יום ירושלים שבנו יחד עם ההיסטוריון, לוחם גבעת התחמושת הד"ר חיים שלם, לזיכרונות מהקרב ההרואי ההוא הצרוב בתודעה הלאומית כאחד הדרמטיים והמכריעים ביותר בדרך לשחרור ירושלים.

בראשית הדברים נשאל ד"ר שלם מתי חש שהוא נמצא בעיצומו של מהלך היסטורי. לדבריו כלוחם צעיר בן 21 שעבורו מדובר בשירות המילואים הראשון הדברים כלל לא היו ברורים. הוא עצמו זוכר את עצמו כנער החולם על שחרור ירושלים כחזון אוטופי ווירטואלי אך מעולם לא האמין שלו עצמו יהיה חלק במהלך שכזה.

עם זאת הוא מספר כי רק בתום הקרב על גבעת התחמושת, בבוקר כ"ז באייר, התקבלה הפקודה להמתין בבונקרים לפקודה חדשה ובמעמד זה ראה את נבי סמואל, המקום שאותו ראה עד כה בעלייה לירושלים ולפתע הוא ניצב בזווית לא מוכרת ורק אז הפנים ש"משהו מוזר מתרחש כאן, אבל עדיין לא הבנתי".

עם זאת מספר ד"ר שלום על פתקים וגלויות ששלח מהקרבות להוריו שבעורף ומהם עולה תחושה היסטורית של ממש. למחרת הקרב על אוגוסטה ויקטוריה הושארה שארית הפלוגה שלו לשמור על המקום ושם מצא פיסת נייר כתובה ערבית ועליה כתב להוריו משפט "כמעט כל ירושלים בידינו". למחרת מצא גלויה ומאזרחים קיבל בול וכתב להוריו "ירושלים השלמה בידינו. האם זה לא חלום?". לטעמו מדובר בחינוך ארוך שנים שהתפרץ לאותם רגעים היסטוריים.

פתק נוסף כתב שלם יומיים קודם לכן, עוד טרם תחילת הקרב, ואותו הגדיר בפני חבריו כמה שיכול היה להיות "צוואה נחמדה", כלשונו. בפתק ההוא כתב להוריו ביום כ"ו באייר בשעה 9 בבוקר כאשר הכוח היה באימונים בפרדסים שליד רחובות לקראת צניחה בסיני: 'חבל שהגבול התחמם בצורה כזו, אבל אנחנו סמוכים ובטוחים בכוחנו. היו שלום ורגועים, כמובן עד כמה שאפשר. נתפלל למען ניצחון ישראל. אני מקווה שלא ייקח הרבה זמן ואשוב הביתה. היו שלום. אל דאגה'.

על קרב גבעת התחמושת עצמו מספר ד"ר שלום כי ההכנות אליו היו ברגע האחרון ממש, ובדברים אלה הוא אינו מתכוון לבקר את צה"ל אלא לתאר מציאות. צה"ל לדבריו עשה דברים חשובים ביותר ואינו ראוי לביקורת על התפקוד בשעות ההן.

שלם מזכיר את ההחלטה שלא לכבוש את ירושלים אלא רק לשחרר את הלחץ מירושלים המופגזת, החלטה שהתקבלה לאחר יירוט שיחתו של המלך הירדני עם מנהיגי מצרים וסוריה וכניעתו ללחציהם לחבור אליהם למלחמה. מאוחר יותר התקבלה החלטה להיכנס לירושלים אך לא לשחרר אותה ובשלב זה איש אינו מדבר על העיר העתיקה.

מוטה גור עמד אז על בניין ההסתדרות וצפה אל העיר העתיקה. משם העביר את תדריך הקרב למפקדי חטיבת המילואים של הצנחנים ואלה העבירו את המסרים למג"דים שהעבירו למפקדי הפלוגות והלאה, הליך שארך כמה שעות ורק ב-12 בלילה ניתנה הפקודה לקרב.

יורם אלישיב ז"ל, מפקד מחלקתו של שלם, אמר אז לפקודיו שהוא עצמו אינו יודע הרבה יותר מהם אך תחושתו היא שבפניהם יעד מבוצר וכמי שהתאמנו על יעד שכזה ביבש וברטוב, ביום ובלילה, הם חיילים טובים יותר מהירדנים ובאפשרותם להכריע ולנצח בקרב.

שלם מציין כי אלישיב היה בן קיבוץ בית אורן, "רחוק מיהדות ומסורת, אבל אביו החליף את שמו לאל-ישיב מבלי שהיה ב'מרכז הרב' או ב'הר המור' או בגוש אמונים...", הוא מספר.

הכוח עלה על אוטובוסים שהובילו אותם אל מורד רחוב בר אילן עד הגבול בשכונת שמואל הנביא מול שטח ההפקר שהיום הוא שכונת מעלות דפנה. צה"ל הפציץ את שני המוצבים הגדולים, בית ספר לשוטרים וגבעת התחמושת, ובתדריך ידוע לכוח שלפניהם כ-70 ירדנים מול כוח דומה שלהם, אך ההפגזה הראשונה על בית הספר לשוטרים הבריחה לגבעת התחמושת לוחמים ירדנים נוספים והכוח הירדני גדל בכשלושת רבעי. הקרב שהחל אז היה קשה עד להגעת תגבורת של פלוגה נוספת. שעה וחצי עברה עד לעיבוי הכוח.

"עמדתי בפאתי הגבעה כ-15 מטרים מהעמדות הירדניות. הירדנים לא ידעו שהגענו. לא ירינו. רק בשתיים וחצי יורם, המ"מ, נתן הוראה לזאביק שהחזיק 'בזוקה'. את ההוראה הוא אמר בלחישה 'זאביק יורה פצצה לתול"ר שעומד שם ליד תחילת התעלה. כשזאביק פוגע או לא תהיה אש ואז אנחנו רצים ונכנסים לתעלה ומתחיל הקרב'. זאביק פגע אבל עשינו טעות כי אנחנו אמנם זזנו הצידה כדי שלא להיפגע מרשף הפצצה אבל הרשף פגע בקיר שהיה מאחור במרחק של שני מטרים וחזר אל זאביק שנפגע קשה מהאש. הוא נפל וצעק 'חובש, הצילו' ואז יורם התגלה במלא גבורתו. הוא צעק 'חובש, טפל בו וכולם קדימה לרוץ'". הכוח רץ אל התעלה כשהירדנים יורים מכת אש אדירה שלא פגעה באיש. "לא נפגענו לא בגלל שהיינו חיילים טובים יותר אלא בגלל שאלוהים החליט. רצנו חשופים. נכנסנו לתעלה, מוגנים בעומק של מטר וחצי. הקרב כבר התחיל. יורם נתן פקודה מעט נאיבית למ"כ מאיר מלמודי שיצא החוצה עם שלושה חיילים". הארבעה יוצאים ומיד נורים על ידי הירדנים. הם נופלים כששלושה מהם הרוגים, בהם מלמודי עצמו.

שלם מספר כי באירוע שהתקיים במלאת 25 לקרבות התבקש להוביל קבוצה ולספר את סיפור הקרב. תוך כדי שהוא מספר עצר אותו אחד השומעים, אדם מבוגר ושאל 'אתה רואה את השעון שלי?'. שלם תהה מה רוצה ממנו הדובר שהרי השיחה לא החלה מזמן ואין מקום לרמוז במשפט שכזה על סופה, אבל האדם המשיך 'אתה מוכן לראות מה השעה?'. שלם המשיך לתהות מה היהודי רוצה ושלח ילד שהיה בסמוך לראות מה השעה בשעונו של האדם כדי לאפשר את המשך הסיור.

היהודי הציג את שעונו ואמר שהשעה בו שתיים וחצי. "האסימון עדיין לא נפל לי", מספר שלם. ואז האיש סיפר שהוא אביו של מלמודי והשעון שעל ידו הוא השעון היחיד שהוא עונד, השעון של בנו שנפל, שעון שנעצר בשעה שתיים ושלושים. מאז הוא קם בבוקר בשתיים ושלושים והולך לישון בשתיים ושלושים. חייו נעצרו מלכת בשתיים ושלושים הרגע בו נפל בנו...

לימים נערכה בדיקה מדוקדקת יותר של השעה בה נפל מלמודי בקרב והתברר כי ככל הנראה השעון עצר זמן קצר קודם לכן מרסיס שאולי פגע בו כאשר היו באזור בית הספר לשוטרים ולא בגבעה עצמה.