ירושלים בדור הווטסאפ

צועדים בחום הכבד, קבוצות קבוצות של בתי ספר דתיים וחילונים, ושרים לכבודה של ירושלים. צעדת יום ירושלים ברמלה. טור אישי.

רעות לוי , כ"ט באייר תשע"ד

ריקודגלים תשע"ד
ריקודגלים תשע"ד
יוני קמפינסקי

הולכת לעבודה ומהרהרת בליבי כמה חבל שיום ירושלים כמעט ולא מורגש בעיר, כמה חבל שהגאווה הלאומית לא מתפרצת, שלא מעצימים את עיר הבירה שלנו, ושלא מזכירים את הנופלים על כיבושה.

מתחילה לעבוד, שיגרה רגילה.

ופתאום אני שומעת מרחוק צלילים של שמחה, רעש והמולה.

אני יוצאת לרחוב ורואה אלפי תלמידים צועדים בחולצות לבנות שעליהן כתוב: "ירושלים שלי", מחזיקים בידיהם את דגלי ישראל, הדגל היפה כל כך עם הצבעים הטהורים שמסמלים שמים ומים ולבן...

צועדים בחום הכבד, קבוצות קבוצות של בתי ספר דתיים וחילונים, תיכונים ויסודיים. הרחוב עמוס, השיירה לא נגמרת, המוסיקה מוסיפה לאווירה: "מי שמאמין לא מפחד", "הקב"ה אנחנו אוהבים אותך", השירים שכולם מכירים ושרים בכל אירוע, אך יש בהם עוצמה, הצהרה שאנחנו לא מפחדים, הארץ הזאת שלנו, הובטחה לנו כבר מימי אבותינו, ירושלים היא עיר הבירה של היהודים.

הצעדה מתפתלת ברחובות העיר רמלה. אנשים מסתכלים מהחלונות לא מבינים על מה המהומה. הכרוז מכריז בקול: "בואו הצטרפו לצעדת יום ירושלים, תצאו מהבתים והצטרפו לצעדה, לחגיגות לכבוד שחרור ירושלים".

אני עומדת על המדרכה ולא שולטת בדמעות. הן צצות מאליהן. כנראה שאני מאוד רגישה. אבל נזכרתי בסיפורים על ההתרגשות הגדולה כשהקריין ברדיו הכריז: "הר הבית בידינו", נזכרתי בתמונות של הצנחנים שמביטים בכמיהה באבני הכותל, נזכרתי בהמוני היהודים שחיכו 19 שנה לרגע הזה, הזדהיתי עם ההתרגשות הגדולה שהמקום המקודש ביותר לעם היהודי חזר לצור מחצבתו.

אני עומדת כך ברחוב והדמעות זולגות.

אני שמחה לראות כיצד הילדים, דור ההמשך, הדור שכל כך עסוק בפייסבוק, בוואטסאפ ובקשרים החברתיים עוצר לכמה שעות מהמרוץ ומתחבר למורשת, מתחבר למאבק על ארץ ישראל.

הם כבר נוטפים זיעה, גומאים מים, אך ממשיכים לצעוד, לשיר, ללכת יחד, כקבוצה אחת, כעם אחד.

ואני חושבת שבשבוע הבא נחגוג את חג השבועות, אחד משלושת הרגלים, אחד מהחגים שכל העם עלה לירושלים לבית המקדש.

הצעדה מזכירה לי את העלייה לירושלים, שלמרות הצפיפות אף אחד לא אמר "צר לי המקום". כולם עלו לירושלים להתפלל, להודות לה' על כל הטוב. עלו לירושלים להביא מהביכורים, לא שוכחים מהו מקור הטוב ויודעים להודות עליו. עלו ברגל, על חמורים, בחום הכבד, ביחד, כל העם יחד.

נחשול הצועדים מגיע אל סופו, אחריו נוסעת שיירה של רכבים בהילוך איטי מאוד, אמבולנס, משטרה, ורכבים פרטיים שהנהגים תמהים מדוע נוסעים לאט.

אני מתנערת ממחשבותיי, התלמיד מחכה לי בכיתה, השארתי אותו לבד בסערת רגשותיי...

חוזרת למקום העבודה, מרגישה מרוגשת. שמחה שברמלה, העיר המעורבת, לא פוחדים, אלא גאים. גאים במה שאנחנו, מרימים את דגלי ישראל בגאווה, מראים לכולם כמה אנחנו עם מאוחד, עם שמסר נפשו על ארץ ישראל, שכמעט כל משפחה שכלה את אחד מבניה במלחמות ישראל, וממשיכים להיאבק.

אני חוזרת למקום העבודה, אך מרגישה שזו כבר לא שיגרה, גם השנה תפארתה של ירושלים בלטה, אמנם לא בירושלים עצמה, אבל בעיר שלאנשיה אכפת מירושלים.

רעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-3 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. reutkoch@walla.com

בטור הבא רעות לוי עם סיפורה האישי המיוחד