הרב וויס: לא אשם בהתנתקות, פעלתי בחרדת קודש

הרב הראשי הצבאי לשעבר מתייחס לגיור, למתקפות נגדו ולמחלה שבה לקה, "חשבתי שאני עומד למות, הזמנתי את הילדות וכבר נפרדתי מהן".

עוזי ברוך , א' בסיון תשע"ד | עודכן: 14:07

הרב ישראל וויס
הרב ישראל וויס
דובר צה"ל

הרב הראשי הצבאי לשעבר, תת אלוף הרב ישראל וויס, מתייחס בהרחבה בראיון לכתב יהודה שלזינגר מ"ישראל היום" לסוגיית הגיור בישראל.

הרב וייס עמד בראש מערך הגיור הצבאי, וכיום הוא חבר בשלושה הרכבים של בתי דין, המטפלים בגיורים הצבאיים, בגיורי קטינים ובשאר הגיורים. הוא מעריך שהכניס בשערי היהדות אלפי אנשים שהוגדרו בעבר כגויים.

"בסך הכל, תוקפים אותנו, הדיינים, מכל הכיוונים. אלעזר שטרן והחילונים טוענים שאנחנו מחמירים מדי, החרדים טוענים שאנחנו מקילים מדי. זה אומדן לזה שאנחנו בסדר. אני אומר בכנות מלאה: כל מי שמוציא שם רע על מוסד הגיור עושה שקר".

בסוף הראיון נשאל הרב וייס על המתקפות נגדו במהלך תוכנית העקירה בשנת 2005. "הביקורת לא הגיעה לי", הוא אומר. "אני לא אשם בהתנתקות, לא גרמתי לה. פעלתי כפי שגדולי ישראל פסקו לי. אם היו פוסקים שאני לא צריך לציית, לא הייתי נשאר בצבא".

הוא סיפר כי בשנים הראשונות שלאחר ההתנתקות הוא עוד היה במוקד הסערה, ולא פעם נרשמו התפרצויות נגדו באירועים שונים. "הייתי מטרה לכל חץ אפשרי, היו לי ימים קשים מאוד, על לא עוול בכפי. היום זה הולך ופוחת. אני מרגיש שאנשים מבינים שפעלתי כפי שהייתי צריך לפעול".

סערה גדולה במיוחד התעוררה בעקבות תמונה, שבה נראה הרב וייס על רקע הקברים שהיה אחראי לפינויים בגוש קטיף. "בטוב ליבם של אנשים שונים, זה הוצא מהקשרו. יום ולילה עסקנו במלאכה קשה מאוד של לקיטת איברים. אנשים חושבים שזה פשוט, לעמוד וללקט.

הקפדנו שכולם יכוסו בטלית ודגל הלאום, באוהל גדול שהוקם במיוחד, כשכולם היו מסודרים בשורות, וליד כל אחד היה נר נשמה ורב צבאי שעמד ואמר תהילים. התמונה היתה מצמררת, הרגשתי שאני בקודש הקודשים, שאני יוצא למשימה שהקדוש ברוך הוא הטיל עלי, ואני עושה אותה בחרדת קודש".

הטלטלה פירקה גם את משפחתו. "הייתי בגוש קטיף, והלכתי לבני הדודים שלי שהתגוררו שם. בחוץ מאות טילטלו את הנגמ"ש שבו נסעתי. אנשי הביטחון אמרו לי שאני לא יכול לצאת, אבל אמרתי שאני לא מפחד מבני עמי. יצאתי, זרקו עלי זבל, וקראו לעברי 'תוציא את העצמות של הבת שלך מהקבר'. הביטויים היו קשים.

כשהגעתי למשפחה, האם אמרה לי שאם אוציא את הבן שלה החייל מהקבר, היא מתאבדת. היא אמרה לי, 'תחליט - או שאתה לא מוציא אף אחד, או שאתה מוציא את שנינו'. עניתי לה: 'מאוד מצער אותי לשמוע, אבל אני איש הלכה, וההלכה מורה לי להוציא את בנך מהקבר. המחבלים הרי ייכנסו לשם, יתעללו ויבזזו את המקום, ואני סניגורו של הבן שלך ומצוּוה להוציא אותו'. הם לא השלימו עם זה, ואמרו לי: 'אמא שלך מצטערת שהיא הולידה אותך'. שאלתי את אמי אם היא באמת מצטערת. כשהיא שמעה על כך, היא ניתקה את הקשר איתם".

הרב וויס מציין "כשאתה יוצא ממשפחה שכולה, אתה יוצא חולה. אי אפשר להיכנס למשפחה שכולה ולעשות 'וי'. זה מרגיש כאילו זה הבן שלך. אתה לא יכול לחזור אחר כך הביתה ולפתוח טלוויזיה, כאילו הכל בסדר. ביום־יום אני נכה לכל דבר".

לפני שנה התגלתה אצלו מחלת הסרטן. "היה אשפוז בבית חולים, ניתוח גדול של כמה שעות, טראומה. חשבתי שאני עומד למות, הזמנתי את הילדות וכבר נפרדתי מהן. אני עדיין מתמודד עם זה מבחינה בריאותית. אני חושב שהמחלה תקפה אותי כי היכולת הנוגדנית שלי נפגעה. כל השנים אמרתי שלא מעניינת אותי הבריאות שלי, מעניין אותי האופן שבו אפשר לסייע לאנשים".

הרב וייס עוסק שנים ארוכות בהרצאות בנושא הזהירות בדרכים בעקבות מותה של בתו תהילה ז"ל בתאונת דרכים כשחזרה מבית הספר נעם בנות בירושלים והיא רק בת 8 שנים. היא חצתה את הכביש, נהג אוטובוס לא הבחין בה ודרס אותה למוות. "כיום אני מרצה פחות, ממש לעיתים נדירות, כבר אין לי כוחות נפש. בכל הרצאה אני מספר את הסיפור שלי, כיצד תהילה עברה במעבר חציה ואוטובוס פגע בה. היא היתה ילדה מיוחדת".

"תהילה אמנם לא מצויה לנגד עיניי כל היום, אבל באותה נקודת זמן, התבנית האנושית שלי השתנתה. היכולת שלי להגיע לעוצמות של שמחה נעצרה, משהו מת בתוכי. אני מרגיש שהיכולת שלי לכאוב את כאבם של אחרים היא אמיתית, אני בא משם.

ההרגשה היא, כאז כן עתה, שאי אפשר לחצות בבטחה מעבר חציה, וזה מוציא אותי מדעתי. אין ערך לחיי אדם. אנשים מסמסים בנהיגה, מתגלחים, אוכלים סנדוויץ' ושותים קפה. אם הם היו יודעים כמה זה לא אנושי שזוג הורים צריך לקבור ילדה, כמה זה לא הוגן, כמה זה לא נתפס, כמה זה הכי כואב בעולם, הם לא היו עושים זאת".