מרים גולדפישר
מרים גולדפישרפלאש 90

הדקה הראשונה של המפגש עם מרים גולדפישר משקפת על רגל אחת את תמצית אישיותה הפעלתנית: "תיכנסי", היא מזמינה אותי בחיוך לביתה המטופח ביישוב בית אל, וצועדת נמרצות אל חדר העבודה. ספר תהילים פתוח על השולחן.

"אני באמצע לומר תהילים על הכלה שלי, שנכנסה הלילה לחדר לידה", היא מסבירה בשטף, "ותוך כדי אני מטפלת באיזה עניין של בן אחר עם הצבא, ובעצם יש לי גם תיק להכין להופעה מחר בבית המשפט", היא מתזזת בין השולחן לארון הקלסרים. זה תמיד כך? אני מתעניינת בקצב החיים שלה. גולדפישר מאשרת. אגב, בתום הריאיון, אשר לאורכו התאפקה וכמעט לא הציצה לבדוק אם יש עדכונים מבית החולים, הגיחה הנכדה החדשה שלה לאוויר העולם. ליולדת ולתינוקת שלום.

הבית והגינה מעוצבים בטוב טעם, וההשקעה ניכרת בכל פינה. "אני בניתי את הבית, לקחתי בשביל זה שנת חופש מהעבודה", היא מספרת. "אני גם הגנן", היא מגלה כשאני מתבוננת בערוגות הנוי, "הבנים אחראים רק על כיסוח הדשא..." ניתן ההסבר המחויך לגובהם של העשבים בחצר. אבל מי שיחשוב שההשקעה היומיומית בבית ובבני המשפחה מרתקת את גולדפישר באופן טוטלי, אינו אלא טועה. קשת העשייה הרחבה שלה כוללת הופעות בבית משפט בכובעה כעורכת דין, ייצוג נשים בבית הדין בתפקידה כטוענת רבנית, מנהלת קורס משגיחות כשרות מטעם תנועת הנשים 'אמונה', ועל הדרך עוד הפתעות קטנות כדי לגוון את השגרה. כל זה כמובן אינו מפריע לה להיות לפני הכול רעיה, אם, חמות וסבתא במשרה מלאה. איך זה מסתדר? אם תשאלו את גולדפישר היא תסביר שפשוט היא לא הייתה יכולה אחרת.

למרות הדינמיות הצבעונית של שגרת חייה, כפי שעוד יפורט, גולדפישר מקפידה וכמעט מזהירה אותי בתחילת הריאיון שהיא לא מעוניינת בכתבה שתתמקד בה או תפאר את דמותה. "אני לא אוהבת כתבות שמעצימות את המרואיינים", היא מסבירה, "אני מעדיפה לדבר על נושאים מהותיים ופחות עליי". ונושאים מהותיים, כפי שמגלה השיחה איתה, מצויים באמתחתה בשפע, מגובים במשנה סדורה ונידונים בלהט כן.

אם הבנים – שמחה

התמונות הישנות בשחור לבן על קיר הסלון מספרות על שושלת בת שישה דורות בירושלים, של משפחת הרבנים לוין (לעוי לשעבר), משפחתה המקורית של גולדפישר. היא עצמה נולדה לפני 56 שנים בשכונת קריית שמואל בירושלים, התחנכה במוסדות 'חורב' והמשיכה לשירות לאומי בלוד, שם עסקה בחינוך ובליווי נוער עבריין. כשסיימה את התואר הראשון במכללה ירושלים במתמטיקה ויהדות, התלבטה האם להמשיך לתואר שני באוניברסיטה במקצוע שקסם לה כבר אז – משפטים. "מלכתחילה לא רציתי להיות מורה", היא מסבירה, "אבל גדלתי כל החיים בחברה מאוד מוגנת, ולכן נרשמתי למכללה. כשהלכתי לבחינות באוניברסיטה, התוודעתי לאווירה שם וזה הפחיד אותי".

בסופו של דבר, המציאות הכריעה את ההתלבטות: גולדפישר הכירה את בעלה, והנישואין הורידו מהפרק את הלימודים באוניברסיטה. כשנישאה כבר שימש בעלה, הרב צבי גולדפישר, אז בן 27, כר"מ בישיבה הגבוהה באור עציון. הם עברו להתגורר במרכז שפירא, ומשם עברו כמה תחנות עד שהגיעו למקום הקבע שלהם כיום – היישוב בית אל. מזה כעשרים שנה משמש בעלה כראש הכולל בישיבת אלון מורה.

"השאיפה שלי תמיד הייתה להתחתן עם אברך", היא מספרת, "אבל הקב"ה סידר לי להתחתן עם מישהו שהוא כבר ר"מ. הרבה בנות היום לא מבינות את המשמעות של להתחתן עם אברך. יש לזה השלכות כלכליות, וגם מבחינת הזמנים שהבעל נמצא בבית. אני לא הייתי צריכה לעמוד בניסיון הכלכלי, כי בעלי כבר עבד כר"מ, אבל בהחלט בנושא הזמנים – לא הייתה לנו אפילו את הפריבילגיה של שנה ראשונה שהבעל נמצא בערב בבית. בעלי לימד. גם אחרי לידות, הוא היה מיד חוזר לישיבה. אני שמחה עם זה שבעלי יושב ולומד, ולא חוזר הביתה בארבע-חמש אחר הצהריים. כל השנים לא היה לנו למשל את הקטע של בילויים, לצאת ביחד למסעדות וכו', אבל אני שלמה עם זה. הגשמתי את השאיפה שלי לבית של תורה".

הלידות באו בזו אחר זו. גולדפישר הציבה לעצמה את הבית ואת גידול הילדים במרכז, אבל יחד עם זאת ידעה למצות את כישרונותיה גם בעבודות מחוץ לבית בתחומים מגוונים. היציאה מהבית, לדבריה, נתנה לה את הכוחות להיות טובה יותר בתפקידה בתוך הבית. "תמיד היה לי עיקרון חשוב להיות עם הילדים בבית. שלחתי אותם למסגרות רק מגיל שלוש, ואף פעם לא למעון. היה לי גם חשוב לקבל את הילדים בכל יום בצהריים כשהם חוזרים הביתה. יחד עם זאת, לא יכולתי כל היום רק להיות בבית, הייתי תמיד צריכה לעשות עוד משהו, שמסתדר כמובן עם העקרונות שהצבתי לי לגבי גידול הילדים".

כך היא מצאה את עצמה נודדת בין הרפתקאות מקצועיות שונות: זה התחיל במילויי מקום שגרתיים, עבר להנהלת חשבונות, ומשם לפתיחת חנות בגדים בבית. "אני אוהבת לעשות דברים מעניינים, לגוון", היא מסבירה. המקומות היותר מרתקים שאליהם הגיעה היו עבודת תחקירנות בערוץ הראשון ותפקידה כעוזרת פרלמנטרית של ח"כ אברהם מלמד ז"ל, מיוני המפד"ל של אז. "הוא אמנם היה יונה פוליטית בדעותיו, אבל דרכי עברו כל המפעלות למען ההתיישבות שהוא סייע להם, עזרתו לעצורי המחתרת והתגייסותו נגד פינוי ימית".

העבודה הפרלמנטרית, אותה החלה עוד כרווקה, סייעה לה בקשירת קשרים עם בעלי השפעה והובילה אותה לתפקידים משמעותיים. פעילות ציבורית נוספת שבה החלה עוד כבחורה ונמשכה לאורך כחמש שנים הייתה במטה 'שומר אחי אנוכי' למען אסירי ציון ברוסיה. גולדפישר הייתה למעשה עוזרתה הצמודה של אביטל שרנסקי בשנות המאבק הקשות למען שחרור בעלה. במסגרת הפעילות הייתה גולדפישר בת בית אצל הרב צבי טאו, ונפגשה עם ראשי ממשלות ושרי חוץ כשליוותה את שרנסקי. היא מתארת את השנים הללו כמשמעותיות מאוד, ואת הקשר עם בני הזוג שרנסקי כקשר אישי וקרוב.    

במהלך השנים הללו גידלה גולדפישר את שבעת בניה, הגדול בן 29 והצעיר בן 16. "אני ב"ה מאושרת ושמחה על זה שכולם בנים", היא משיבה לשאלתי, "וחוץ מזה שיש לי ארבע כלות מדהימות, שהן ממש כמו בנות שלי, וזה ממש לא מובן מאליו. אני מודה לה' על כך ומקווה שזה ימשיך ככה". ומה מצב העזרה בבית כשכולם בנים? גולדפישר לא חשה בהבדל: "הבנים שלי יודעים לעשות הכול", היא מספרת, "כולל קיפול מפיות, בישול, גיהוץ ואפיית עוגות גבינה לכבוד הנשים שלהם", היא מחייכת.

על רקע השיח הציבורי בנושא לומדי התורה והגיוס לצה"ל היא מבקשת להדגיש נקודה משמעותית בחינוך הבנים שלה, שעשו כולם שירות קרבי מלא בלי לוותר על שנות הישיבה לפני ואחרי הגיוס: "היום יש שיח מאוד פוליטי שמלעיז על לומדי התורה. אני רוצה להראות שיש בחורים, כמו הבנים שלי ועוד רבים כמותם, שלמדו תורה, עשו שירות קרבי של שלוש שנים וחזרו לישיבה. הם נשארו בני תורה". את הדברים היא אומרת כלפי מי שטוענים נגד שירותם הצבאי של בני הישיבות הדתיים-לאומיים, שאינו שוויוני לכאורה, וכי לימוד התורה בא על חשבון התרומה לצה"ל.

אגב, רוב הזמן היא הייתה אם ליותר מבן אחד בצבא, לעתים גם שלושה יחד. "התאומים שירתו שניהם במגלן ובן נוסף שירת בשריון בו זמנית. בדרך כלל אני לא אמא לחוצה, אחרת לא הייתי שורדת. רק בזמן מבצע עמוד ענן, כששלושת הבנים עמדו יחד בכניסה לעזה – הייתי קצת בלחץ", היא מודה. שלושה מהבנים שימשו בתפקידי פיקוד. גם בעלה שירת בשירות קרבי ואיבד כמה מחבריו הטובים במלחמת יום הכיפורים. בניה התפזרו בין ישיבות שונות: בית אל, מרכז הרב, הר המור, מצפה רמון ועוד.   

מעדיפה תהילים על פני גמרא

אנחנו פונות לצילומים בחדר העבודה. אני מציעה לגולדפישר לאחוז ביד כרך של גמרא או שולחן ערוך, על מנת לשקף את המקצוע שבו היא עוסקת – טוענת רבנית. היא מסרבת: "אמנם היו שנים שהסתובבתי עם כרכים של שולחן ערוך ולמדתי סוגיות בגמרא, אבל אני לא אוהבת את הפוזה של נשים שמעיינות בספר. אני מעדיפה את התהילים שהבן שלי קיבל כפרס בתלמוד תורה...".

אנחנו מתפשרות על צילום של דפדוף בתיקים המשפטיים, ומבין השורות עולה כי גולדפישר היא דמות מורכבת בכל הנוגע להקשרים הפמיניסטיים-דתיים בשיח המגזרי הקיים היום. קִטלוג למגירות של ארגונים רדיקליים אינו בא בחשבון, אבל מאידך גם מגירת האישה המצטנעת והשמרנית לא בדיוק תכיל את מידותיה.

"מאז ומתמיד רציתי ללמוד משפטים", היא משחזרת את דרכה למקצוע, "כשהייתי בהיריון עם הבן החמישי, נפתח הקורס הראשון לטוענות רבניות בהנהלת הרבנית נורית פריד. לא הלכתי לשם כדי להיות פורצת דרך, אלא זה היה התחום הכי קרוב למשפטים, שבו החומר היה נגיש לי וגם יכולתי להיעזר בבעלי בלימוד בבית". לימוד סוגיות בגמרא לא היה חדש לה, היא מספרת. גם כשבעלה היה מכין שיעור לתלמידיו בישיבה, היו נוהגים בני הזוג מעת לעת לעבור יחד על סוגיות. "מאוד נהניתי מלימודי הטוענות, ובעלי תמך בי לאורך כל הדרך".

עם סיום הלימודים היא החלה לעבוד כעצמאית ולטפל בתיקים בבתי הדין. לאחר שנים אחדות בתחום, הבינה גולדפישר כי בלי הסמכה גם כעורכת דין ידיה כבולות מלטפל בתיקים רבים, למשל כאלה שנידונים בבתי משפט למשפחה. לפני כמה שנים סיימה את לימודי המשפטים והוסמכה גם כעורכת דין. כיום היא מטפלת בתיקים בענייני משפחה הן בבית הדין והן בבתי המשפט.

במהלך שנות פעילותה כטוענת רבנית לא הסתפקה גולדפישר בייצוג לקוחותיה, אלא פעלה גם בזירה הציבורית בתחומים המשיקים לעיסוקה. במשך שנים אחדות ייצגה את תנועת אמונה בקואליציית 'עקר' – למען מסורבות גט ועגונות, שם הייתה חברה בוועדת ההיגוי וקידמה כמה פרויקטים בנושא. כמו כן עסקה בתיקוני חקיקה ויצירת לובינג בכנסת למען מסורבות הגט. אגב, גולדפישר מבקרת את הערבוב הטרמינולוגי שנוצר בין מסורבות גט לעגונות, בעיקר בשיח הציבורי, ומדגישה כי עגונה היא הגדרה למקרה הלכתי ברור מאוד, ולא כל מי שגִטה מעוכב נכנסת תחת הכותרת עגונה.

כאמור, גולדפישר אינה נמנית על הנשים שבחרו במקצוע כדי לפרוץ דרך או לחולל מהפכה, אולם בפועל היא חשה את השינוי שחדר אט אט אל בתי הדין: "בהתחלה רצינו לצפות בדיונים בבתי הדין, כי לא הייתה לנו תקופת סטאז'", היא מספרת על חוויותיה במחזור הראשון של קורס הטוענות. "אף הרכב לא הסכים שניכנס, חוץ מההרכב של הרב שילה ז"ל. אחרי שקיבלנו תעודה התחלנו להופיע בפניהם, לא הייתה להם ברירה. היום אני אף פעם לא מרגישה שמזלזלים בי בבית הדין כי אני אישה".

ולמרות השקפתה הלא-רדיקלית, גולדפישר בהחלט סבורה כי יש מקום לנשים להיכנס לתפקידים מסוימים, שבהם הן יכולות לתרום יותר דווקא בשל ייחודיותן הנשית. "למשל בתחום הטוענות הרבנית, כאשר לפחות חצי מהמתדיינים הן נשים, אך טבעי שיהיו נשים שייצגו אותן. אני אמנם מייצגת גם גברים, אבל לאישה יש יותר יכולת לגלות הבנה לאישה אחרת ולמה שהיא עוברת. ויש גם דברים שאישה פשוט עושה אחרת מגברים. למשל, הטוענות הרבניות שינו את האווירה בבית הדין, בהתייחסות. זה שונה ממה שהיה פעם. הן תורמות בהחלט לתחום של ייצוג בבתי הדין באמצעות צורת העבודה שלהן, בהתגייסות, במסירות, ביסודיות. שמענו זאת לא אחת ממנהל בתי הדין הרבניים, וגם דיינים אמרו זאת".

ארגונים אקטיביסטיים בתחום מסורבות הגט מנהלים קמפיין מתמשך נגד בתי הדין והדיינים בכל הנוגע להתנהלותם בתיקים ויחסם לנשים. את מזדהה עם המאבק הזה?

"אני לא חושבת שזו דרך נכונה להשמיץ. צריך בתי דין רבניים, זו דרך התורה ואני מאמינה בזה. אבל היה מוסיף רק כבוד לתורה, לרבנים וליהדות אם ההתנהלות הייתה אחרת. יש מקומות שמתנהלים בצורה טובה יותר מאחרים", היא מבקרת באיפוק, "ויש עדיין מקומות בעייתיים בתחום הזה. בגלל דברים של התנהלות נגרם הרבה חילול השם, כי אנשים שלא מעריכים את ההלכה רוצים לשפוך את המים עם התינוק. הם מוכנים לבטל את כל המערכת. אני לא".

מניסיונך, איך את רואה את ממדי בעיית מסורבות הגט? האם אכן מדובר במחדל של בתי הדין ופגיעה מתמשכת במאות נשים?

"אני חושבת שמגזימים ומנפחים את הבעיה, וגם עושים ערבוב בין מסורבות גט לעגונות. הקמפיינים הללו משתמשים בכל מקרה שבו האישה לא מקבלת גט מיד, ומנגחים בהם את בית הדין ולא בצדק. לפעמים לאישה יש דרישות לא הגיוניות, ויש לה חלק גדול בהתמשכות התהליך. לכן לא הייתי קוראת לה מסורבת, ובטח שלא עגונה". עם זאת, גולדפישר לא מסירה אחריות גם מבתי הדין בנוגע להתמשכות חלק מהתיקים, הנובעת מביורוקרטיה וסחבת מִנהלית. "וגם כשכבר מגיעים לשלב של הכרעה בתיק", היא מציינת, "יש מעט מדי דיינים שיש להם האומץ והכתפיים לקבל החלטה על חיוב גט. אני לא מצפה שיעשו זאת במקום שההלכה לא מתירה, אבל שלא יתחמקו מלהתמודד עם הסוגיה".

מה דעתך לגבי פתרון שמקודם בין השאר על ידי ארגון 'צֹהר' – הסכם קדם נישואין?

גולדפישר לא מתלהבת, בלשון המעטה: "זה ממש לא פתרון, זו הונאה של הציבור", היא חורצת, "למכור את המחשבה שהסכם כזה פותר את בעיית המסורבות? הוא טוב בתור הסכם ממון, ומומלץ בעיקר בנישואין שניים, כאשר כל אחד מבני הזוג מגיע עם רכוש. מאוד לא מומלץ לנישואין ראשונים. להפך, הוא יכול לגרום לבעיות של עגינות. גם אם בית הדין יאשר את ההסכם הלכתית, אני לא רואה שבפועל הם יממשו אותו, כי זה אומר בעצם כפיית גט ובית הדין לא יאשר גט כפוי".

משגיחות כשרות בהכשר הרבנים

התחנה הבאה והטרייה יחסית של גולדפישר בשילוב נשים בעולמה של הלכה, הוא תפקידה כמנהלת קורס משגיחות הכשרות מטעם תנועת האישה הדתית 'אמונה'. לפני כחצי שנה הסתיים המחזור הראשון של הקורס, ולאחרונה ניגשו תשע מתוך 16 התלמידות למבחני הרבנות הראשית. הקורס התקיים במשך שישה חודשים, והתלמידות בו נעו על סקאלת הגדרות רחבה מבחינת הגילאים, ההשכלה וזרמים שונים במגזר. "תנאי הקבלה הוא שהן מחויבות להלכה. השתדלנו לקבל נשים יראות שמיים בעלות המלצה מרב", היא מדגישה.

בטרם היא מרחיבה את היריעה בנושא תפקידן של משגיחות הכשרות, מקדימה גולדפישר הצהרה עקרונית מבחינתה: "במשפחה שלנו אנחנו מאוד מחוברים לרבנים. כך גם גידלנו את הילדים שלנו. השתדלתי בכל מה שאני עושה ללכת לפי ההלכה, ולא על הגבול הדק בין ההלכה וההיתרים. אני לא מחפשת היתרים. במקרים שיש בעיה, אני מתייעצת עם פוסקים". וכך, שנים לפני שניגשה למשימת פתיחת קורס המשגיחות, היא פנתה עם בעלה לר' אברום שפירא זצ"ל בשאלה העקרונית. לדבריה, הוא בירך על היוזמה. לפני שנפתח הקורס בפועל, היא פנתה בשאלה לרב יעקב אריאל ולרב דב ליאור וקיבלה את אישורם. "אנחנו קשורים לרב ליאור, כי בעלי למד בקריית ארבע. היינו קשורים גם לאדמו"ר מסדיגורה, וגם לרב אויערבך", והם אף השתתפו בשמחות המשפחתיות. "אגב", היא ממתיקה סוד, "אנחנו מהמשפחות היחידות שבחתונה שלהן השתתפו גם ראשי ישיבת מרכז הרב וגם ראשי ישיבת הר המור. אנחנו מהדור שלפני הפילוג".

ואחרי ההקדמה המחייבת הזאת, כשאני שואלת אם היא לא רואה בעיה בפתיחת צוהר נוסף לנשים בעולם ההלכה הציבורי, כעין מדרון חלקלק שיוביל למקומות בעייתיים יותר, היא משיבה בלהט ובנחישות: "כל הרבנים ששאלתי אמרו שאין פה בעיה הלכתית. אני לא הולכת על דבר שאומרים לגביו 'יש מי שמתיר'. גם החרדים שמתנגדים לרעיון לא אומרים שיש פה בעיה הלכתית, אלא הבעיה שלהם זה איך זה נראה, האם זה מקובל וכדומה. אני גם לא מאלה שאומרות – אלו זמנים אחרים, ולכן נשנה את ההלכה. אבל זה כן זמנים אחרים שבהם נשים יוצאות לעבודה. גם נשים חרדיות יוצאות לעבוד במשרד כדי לפרנס את הבעל בכולל. גם שם יש גברים. לכן צניעות זה דבר יחסי. אישה צריכה תמיד לדאוג שמקום העבודה והלימודים שלה יהיה צנוע. כל אחת צריכה לבדוק את עצמה אם זה מתאים לה או לא. אגב, בקורס הכנסתי שיעור על הלכות צניעות במקום העבודה, וזה משהו שגם גברים שמשגיחים צריכים ללמוד. גם הם עלולים למצוא את עצמם לבד עם אישה במטבח או בקונדיטוריה".       

את הטיעונים נגד מינוי משגיחי כשרות ממין נקבה היא פוגשת כנראה לא מעט, אבל משהו עקרוני יותר חורה לה בשיח הזה: "מאוד חורה לי שבציבור לא עושים הבחנה בין יוזמות של נשים שפועלות לפי ההלכה ומחויבות להלכה, ובין אלו שמנסות לפרוץ גדרים ומזלזלות בפוסקי הלכה וחושבות שההלכה צריכה להתקדם. קולן של הנשים הראשונות, אלו שחושבות שיש לנשים היום משימות שונות אך עדיין מעריכות גדולי תורה – לא נשמע. עושים ערבוב ביניהן, ולכן יש חשש לאשר יוזמות כאלה".

גולדפישר מספרת בהקשר זה כי כשבאה לבקש את הסכמת הרבנות הראשית לקורס המשגיחות, התגובה הראשונית הייתה רתיעה: "לא הסכימו להיפגש איתי. אמרו שהם מפחדים לאשר כי זה השלב הראשון ואחר כך נבקש להיות דיינות. אבל אני לא ביקשתי דיינות, ביקשתי את זה – וזה מותר. אי אפשר לא לאשר משהו בגלל השלב הבא, זה לא נימוק הלכתי". אגב, הרב הראשי המכהן, הרב דוד לאו, שינה את הנהלים בנושא עם כניסתו לתפקיד, וכעת אישה יכולה להיבחן במבחני הרבנות לתפקיד משגיחת כשרות ולקבל תעודה מטעם הרבנות.

גם אם הן תקבלנה תעודה, את צופה השתלבות קלה של משגיחות הכשרות בשוק העבודה?

"יש תקדימים. בעבר היו משגיחות אצל הרב אויערבך בטבריה. באפרת ובמועצת מטה אשר יש משגיחות כבר שנים. הן למדו לבד ונבחנו על ידי הרב המקומי. בכלל, אך טבעי שאישה תהיה משגיחה. ברוב הבתים נשים עוסקות במלאכות המטבח והן בקיאות במרכיבי המזון. האישה אחראית על הכשרות בביתה הפרטי, היא יודעת שבעוגה מסוימת יש ג'לטין או איך מכשירים כבד. יש דברים שגברים בדרך כלל פחות מודעים להם. המבחן הבא הוא באמת האם כל רבנות מקומית תקבל אליה משגיחה. רבנים שקרובים לעניין אני מאמינה שיקבלו נשים, אחרים יירתעו. אני מקווה שבמשך השנים יגלו שנשים עושות את העבודה הזו טוב, וישלבו אותן במקומות שאין בהם בעיות צניעות או כל בעיה הלכתית אחרת".

תפקיד המשגיח כרוך לפעמים בעימותים עם בעלי אולמות, עם ספקים וכדומה. אישה יכולה להתמודד עם זה?

"אני מתקוממת נגד התפיסה שמשגיח צריך להיות בעל כוח. צריך שתהיה לו השפעה, כבוד והערכה. הוא לא אמור להתמודד פיזית עם עובדי המטבח, אלא להיות בעל תושייה לפעול ולהפעיל את מי שצריך. אני חושבת שלאישה יש יכולת גבוהה לבנות מערכת יחסים עם עובדים".

עם הרקורד הלא שגרתי הזה מאחורייך, את מגדירה את עצמך פמיניסטית?

גולדפישר מחייכת: "כשהתלמידים של בעלי השתכרו בפורים, הם שאלו אותו: הרב, נכון אשתך פמיניסטית? אז אני לא אוהבת לקרוא לעצמי פמיניסטית, אבל אני כן חושבת שיש לאישה מקום נכבד גם בבית וגם בציבוריות. צריך לדעת לעשות דברים בצניעות הראויה. האישה יכולה לתרום הרבה לחברה", היא אומרת, ומיד חוזרת אל המורכבות האופיינית לה: "מאידך – הבית זה המקום הראשון. פגשתי נשים בנות גילי שהגיעו לתפקידים שעליהם אני יכולה רק להעריץ אותן. ואז אני חושבת לעצמי: רגע, יש לי ילדים, חינכתי אותם והשקעתי בהם, זה לא הולך ברגל. אני לא מתחרטת".

"קשה לי בטקסים צה"ליים"   

ואם לא די בדגלים שגולדפישר הניפה במהלך הריאיון עד כה, היא מוכנה לספק דגל נוסף ולא פחות משמעותי בעבורה: המאבק למען שלמות הארץ. את הדגל הזה הניפה עוד מימי נערותה עת התנדבה במשרדי גוש אמונים, בהמשך במעבר לבית אל ובניית בית בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, ובהשתתפות פעילה בהפגנות, מחאות ועצרות עם המשפחה בהרכב מלא. אבל כל אלו לא הכינו אותה לשבר העמוק שחוותה, יחד עם בני משפחתה, בגירוש מגוש קטיף. במשך שישה שבועות שהו היא, בעלה והבנים במאהל המחזקים בכפר דרום. בניה היו מהלוחמים נגד הגירוש על גג בית הכנסת המפורסם, וכששקעו ענני האבק מעל ההריסות, דבר לא נותר כשהיה אצל בני משפחת גולדפישר.

"הייתה לי תקופה מאוד קשה אחרי הגירוש", היא חושפת, "לקח לי לפחות שנה להירגע מהמראות, מהחוויה, מהבגידה שהמדינה בגדה בנו. תמיד היינו מארחים בבית חיילים בשבתות, ומאז נהיה לי קשה עם חיילים ושוטרים. מצד שני, היה לנו ברור שהילדים יתגייסו. אנחנו עדיין מאמינים שאנחנו בשלב של גאולה, אבל חל שינוי גדול ביחס למערכת השלטון, חוסר אמון. אני מבינה שהדרך יותר קשה ממה שחשבתי, שהתהליך עוד ארוך". את עיקר הקושי היא רואה ב"שתי השפות" לדבריה, שמדוברות בין חלקי העם, הרחוקים זה מזה מרחק שנות אור.

ובנימה אישית היא מספרת לסיום: "כשאני הולכת לטקסים של הילדים שלי בצבא, והייתי בהרבה, אני נקרעת. אני מרגישה שדמעות חונקות את גרוני. מצד אחד אני גאה שהילדים שלי הם חלק מהצבא במדינה שלנו, אבל מצד שני רצים לי בראש כל הסרטים מהגירוש ומעמונה".