"מתן תורה שלי"
"מתן תורה שלי"איור: עדי דוד

לכל אחד יש את התורה שלו, או שלה. התורה שלי, בין השאר, היא תורה שמסדרת לי את הלו"ז ומארגנת את חיי ואת ביתי בצורה שלא הייתי חולמת לעשות בלעדיה. היא דואגת שפעם בשבוע אתגבר כלביאה ואערוך ניקיון מתקבל על הדעת, ושפעם בשנה אתגבר עוד יותר ואעשה אוברול כללי.

מדי שבת היא מכבה לי את המחשב ואת הנייד ואת מכונת הכביסה, ומושיבה אותי עם ילדיי ברוגע. היא מחדשת ומקדשת את הזוגיות שלי, משחררת אותי מהמרדף המטורף אחרי החומרנות, מעניקה משמעות לאירועים הקטנים והגדולים בחיי האישיים ובחיינו הלאומיים.

היא צובעת את השנה במועדים שלכל אחד יש קסם משלו, וכל אחד מזכיר לי פן אחר בתוכי שקצת שכחתי מקיומו. היא מלמדת את לשוני המתגלגלת לדעת גם לשתוק, את עיניי להביט בטוב, את גופי להזדרז ולעשות חסד, את האגו שלי לכבד את הבריות.

היא נותנת תקווה לשינוי, מאפשרת מרחב אינסופי להתקדם בו, אך גם מכירה את חולשותיי ומוקירה כל מאמץ קטן שלי. היא תמימה וישרת דרך, ומאפשרת לי לנסות להיות כזאת גם בתוך עולם ציני ומנוכר. היא גבוהה ונשגבת, אך גם טבעית ונורמלית לגמרי, ומוליכה למקום של בריאות נפשית וגופנית. ובכלל, באופן כללי, היא פשוט עושה לי טוב על הנשמה.

גיבורי כוח

חייבים גם לומר שיש מקרים שבהם שמירת המצוות דורשת לא מעט מסירות נפש. על החקלאים בשמיטה נאמר "גיבורי כוח עושי דברו", אבל היום נתקלתי בגיבורים מסוג אחר.

בעקבות הטור שכתבתי לפני שבועיים על חלון אוברטון קיבלתי תגובות, חלקן די נזעמות, ממה שמכונה בעלי נטיות הפוכות. הלגיטימציה לקשרים חד-מיניים הפכה בזמן האחרון לנושא חם – במיוחד כשמדובר בפסיקות רבניות. אין לי כוונות לפסוק שום דבר, כך שאני מקווה שלא יזמנו אותי לחקירה, אך הרשו לי להוסיף נדבך קטן על אזכור התופעה בטור הקודם.

הקדמה קצרה: אני לא מבינה יותר מדי בסוגיה המדוברת, ולמען האמת אני לא בטוחה שאני האדם הנכון לדבר עליה. ובכל זאת, אני חושבת שהיא חשובה. לפני שנים אחדות יצא לי לנהל שיחה ארוכה עם בחור אנונימי שהתקשר אליי אחרי כתבה שפרסמתי על זוגות שנישאים בגיל מאוחר. "נראה לי שלפחות חלק מהחבר'ה ש'נתקעים' הם בעלי נטיות הפוכות", הוא אמר, והמשיך להסביר לי עד כמה העניין בעייתי בשביל בחור או בחורה יראי שמיים שבשום פנים ואופן לא מוכנים לעבור על איסורי תורה חמורים, ומאידך אינם מסוגלים להקים בית ולחיות חיים טבעיים עם בני המין השני. אם הסביבה מודעות לנטייה שלהם הם עלולים לסבול מדחייה על ידי הקהילה והמשפחה, ואם לא הם נושאים איתם את הסוד וסובלים.

כמו תמיד, כשיש פנים מאחורי תופעה, או במקרה הזה קול, נקודת המבט מתרככת. מאז אותה שיחה נראה לי שנהייתי קצת פחות שיפוטית, והיום אני יותר מכבדת את מי שמתנסה בניסיון הלגמרי לא פשוט הזה, ובוודאי את מי שעומד בו בכבוד.

כיום יש מסגרות ופורומים שמנסים לתת מענה לציבור המדובר, כמו אתר 'כמוך' שביקש ממני רשות לפרסם בו את הטור הקודם שלי. באתר מצאתי קטע שנכתב בידי זוג נשוי, שניהם בעלי נטיות הפוכות, שהתחתנו בעקבות מיזם של הרב ארל'ה הראל. על פניו מדובר אולי ברעיון משונה, אך במחשבה שנייה קשר כזה יכול לתת פתרון טוב למי שזה מתאים לו.

סיפורם של בני הזוג היה בעיניי מרגש ממש. שניהם חוו את חוויית השונות ואת הצער הכרוך בכך, ושניהם לא היו מוכנים להתפשר לרגע על אמונתם ועל דרך חייהם. אולי לא מדובר בקשר קונבנציונלי, אך לאהבה פנים רבות, ודווקא החוויות המשותפות הולידו קשר נפשי חזק. נראה שלמרות הקשיים המובנים, הם מצליחים לבנות בית בריא ולהביא לעולם ילדים תוך התנערות מרוחות הקדמה המפתות, ומתוך אמונה גדולה בבורא עולם ובתורתו.

האחות שלא נולדה

אל תיבת הדואר שלי הגיע הספר 'אחות שלא הכרתי' מאת דבורה אבקסיס. קראתי, התרגשתי, ניגבתי כמה דמעות סוררות והתיישבתי ליד המחשב כדי להמליץ עליו בחום.

שירי, ילדה בת חמש, מצפה להולדת אחותה הקטנה. כל מי שיש לו ילדים, ובעיקר ילדות, יודע בכמה התרגשות מלווה ציפייה כזאת. שירי חולמת על התינוקת ומנסה לנחש למי היא תהיה דומה, היא מנשקת את הבטן של אמא, ובעיקר אוהבת אותה מאוד. אך למרבה הצער, ההיריון לא מסתיים בטוב, והתינוקת לא שורדת את הלידה. שירי והמשפחה כולה צריכים למצוא כוחות נפש כדי לעכל את האסון ולחזור לשגרה.

מסתבר שהריונות שאינם מסתיימים בלידת תינוק בריא ושלם נפוצים הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. וכשמדובר בהפלה או בלידה שקטה בשלבים מתקדמים של ההיריון, האובדן קשה לכל בני המשפחה, גם אם בתוך הצער האישי ההורים לא מספיק מודעים לכך. בכלל, אחים ואחיות יכולים ללכת קצת לאיבוד במערך המשפחתי בעתות משבר ומצוקה.

ספרה של אבקסיס לא רק מעורר מודעות לסיטואציה, הוא גם מצליח לטפל בנושא המורכב של האובדן באופן רגיש וכן, ובמבט אמוני שמפיח תקווה ומנסה לתת משמעות גם לאירועים שאינם מובנים לנו. שלא תצטרכו, אך אם מקרים כאלה ודומיהם התרחשו גם אצלכם, 'אחות שלא הכרתי' יכול להיות כלי מצוין להעלאת הנושא ולעיבוד החוויה באופן בונה ומרפא.