שוק
שוקפנימה

שבועות הוא גם יום פטירתו של דוד המלך, ומשום כך נוהגים בליל שבועות לסיים את אמירת כל ספר תהילים. מהו הקשר המיוחד של דוד, ותפילותיו-תהילותיו, דווקא ליום הזה?

בגנות ה"תפיסה"

התורה חכמה היא, ואף שמקורה אלוקי יש בה ובלימודה גם סכנה, וכמו שאמרו חז"ל אודות לימוד התורה "זכה - נעשית לו סם חיים, לא זכה - נעשית לו סם מוות" (יומא ע"ב). 

הווה אומר, אם אין האדם מזכך עצמו (זכה מלשון זיכוך) עלולה אפילו חכמת התורה להפוך לו לרועץ, להעצים את גאוותו ולהרחיקו מבוראו וקדושתו.

וכבר הפליגו חז"ל בגנות "תפיסה" זו ואמרו "כל האומר אין לי אלא תורה - אפילו תורה אין לו"! (יבמות ק"ט). שעל זה ביאר רבי צדוק הכהן מלובלין שהמדובר בחסרון התפילה (צדקת הצדיק רי"א). כשאדם לומד - שכלו במרכז, וכשהוא מתפלל - אזי במרכז יכול להימצא רק אחד - מי שאמר והיה העולם.

התפילה, אם כן, נחוצה והכרחית על מנת "לאזן" את ההשלכות המסוכנות של לימוד התורה. להחזיר את הקדוש ברוך הוא למרכז, לחזור ולזכור שגם תכלית לימוד תורתו היא ההתקרבות אליו ולא עצם ההשכלה. חמשת חומשי תורה, וכנגדם - חמישה ספרים שבתהילים. תורה ותפילה. זהו האיזון המושלם בין המוח ללב. וגם, להזכיר הוא בא, שאלמלא סיוע אלוקי משמים, לעולם לא נוכל להבין את התורה לאשורה.

"וכל התורה שאדם לומד לשמור ולעשות, כל האותיות הם ניצוצי נשמות, והם נתלבשים בתוך התפילה, ונתחדשים שם בבחינת עיבור" כותב רבי נחמן, "והן מאירין זה לזה, הנשמות מאירין להתפילה, בבחינת העלאת מין נוקבין, והתפילה מאירה להנשמות בבחינת חידושין, שהיא מחדשת אותם בבחינת עיבור" (ליקוטי מוהר"ן תורה ב' סעיף ו').

הקשר בין תורה לתפילה

ואף שדברים אלו עומדים בגובהי מרומים והבנתנו בהם דלה, נראה לומר בפשטות שמונח כאן יסוד המבאר את הקשר בין התורה והתפילה שאדם לומד ומתפלל. 

התורה נמצאת ב"עיבור" ב"בטן" התפילה, וכמו שעובר ברחם אמו גדל, מתפתח ומשתנה, כך משפיעה התפילה על תורתו של האדם שתתחדש ו"תגדל" ותהיה תמיד עמוקה ואיכותית יותר. ואילו התורה משפיעה על התפילה "בבחינת העלאת מין נוקבין", דהיינו שהתורה מוסיפה התעוררות לתפילה ונותנת לה חיות וטעם, כשם שהעובר ברחם אמו, אף שהיא זו המגדלת אותו, נותן הוא לה, בעצם קיומו, חיות והתעוררות.

ובפרט כשזוכים להתפלל על מה שלומדים, לזכות להבין ולקיים, אין דבר גדול מזה, וכלשון רבי נחמן: "גם טוב לעשות מהתורה תפילה, דהיינו כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק האמת, אזי יעשה מזה תפילה, דהיינו לבקש ולהתחנן לפניו יתברך על כל מה שנאמר שם באותו המאמר, מתי יזכה גם הוא לבוא לכל זה. וכמה הוא רחוק מזה, ויבקש מאיתו יתברך, שיזכהו לבוא לכל הנאמר שם באותו המאמר... ועניין השיחה זו עולה למקום גבוה מאוד, ובפרט כשעושה מתורה תפילה, מזה נעשה שעשועים גדולים מאוד למעלה" (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה כ"ה).

כמה יוסף יש בשוק
עוד בעניין מעלת יום מתן תורה ושמחתו מצאנו בגמרא: "רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא. אמר: אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא" (פסחים ס"ח). ובתרגום לעברית: רב יוסף ביום שבועות אמר: הכינו לי עגל משולש (סוג בשר משובח). אמר: אם לא יום זה שגרם, כמה יוסף יש בשוק. ופירש רש"י: "שלמדתי תורה ונתרוממתי. הרי אנשים הרבה יש בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם?".

הרבה "יוסף" יש בשוק. ריבוא רבבות של אנשים מבלים את ימיהם בשווקים וברחובות, חסרי תכלית רוחנית, חיים ללא פשר. ומה בינם לבין הרב יוסף? מה עושה את ההבדל בין איש המוני וגס לבין בן מעלה, מעודן הליכות ומלא חכמה? "שלמדתי תורה ונתרוממתי" ביאר רש"י.

התורה היא היא שמרוממת את האדם ומנשאת אותו מעל קטנות החיים. ואם כן, כמה גדולה ועצומה צריכה להיות השמחה ביום נתינתה. מה היינו בלעדיה? עוד "עובר אורח" בשוק, שאיש לא יזכור...

ועוד יש לרמז במאמר זה, על אחת ממחלות דורנו הקשות - "פיזור נפש". כמה אנו רחוקים מריכוז, מתשומת לב, מדיוק ומעומק ביחסינו עם הזולת, עם עצמנו ועם העולם כולו.

"כמה יוסף יש בשוק". כביכול כל אדם, כל "יוסף", מתפזר ונשבר לאין סוף רסיסים, הופך להמון "חלקי יוסף" קטנים, קטנוניים, מפוזרים ב"שוק". פעם הוא כאן ופעם הוא שם, ומחשבתו נודדת ומבקשת חיות וסיפוק, כל פעם בעניין אחר, והרי ריבוי הפרטים והפיתויים של העולם הזה מושך בכל פעם את תשומת לבנו לפרט אחר, ואנו הולכים ומשוטטים, הולכים ואובדים בין הפרטים...

אבל יש "האי יומא דקא גרים". יש יום שגורם, שמוביל אל מצב אחר - מתן תורה! מתן הכלים המדויקים והעדינים ביותר למקד את המבט, לרכז את כוחות הנפש, ליישר את המחשבה ולהכניס עומק ואיכות לכל פרטי החיים. להפוך הרבה פרטים מפוזרים, הרבה "יוסף", למסכת אחת הגיונית ובעלת פשר, מדויקת ויפה, מקסימה ומובנת. להפוך "אנשי שוק" לאנשי מעלה, ל"רב יוסף".

פורסם לראשונה במגזין פנימה

לרכישת מנוי לחצי כאן