מי היה מאמין?

"אני אישה מיוחדת, יודעת שהקב"ה בחר אותי ונתן לי ניסיונות לא פשוטים, וזו זכות". הכותבת רעות לוי בטור חדש על החיים ומה שביניהם.

רעות לוי , ז' בסיון תשע"ד

הבן של רעות לוי
הבן של רעות לוי
פייסבוק

אם היו אומרים לי לפני כמה שנים שאעבור גירושין, לא הייתי מאמינה. אם הייתי יודעת שאחכה ארבע שנים עד שאנשא בשנית, התקופה בין הגירושים לנישואים הייתה קלה יותר.

כשילדתי את בני בכורי – לא ידעתי שאצטרך לגדל אותו לבד כמה שנים...

כשהתחתנתי בשנית, הייתי מאושרת, ידעתי שאנו נעבוד קשה, אבל הנישואים האלה הם עד מאה ועשרים...

אם הייתי יודעת שלאחר חמש שנים נעבור תאונת דרכים קשה ובנינו הקטן יהיה בתרדמת חודש וחצי, ולאחר מכן בהכרה חלקית – הייתי מבינה מדוע הקב"ה העביר אותי את הניסיון של הגירושים, לדעת מהו קושי, מהי סבלנות וכמה צריך כוח ואמונה בחיים.

עכשיו אני יודעת, שהכול מתוכנן מלמעלה, אנו כמו שחקנים בסרט, התסריט כבר כתוב, הבמה מוכנה, התפאורה עומדת על תילה, ואנחנו רק חלק קטן בעלילה...

כעת אני אמא לשלושה ילדים, אחד בן להורים גרושים, השנייה ילדה מאושרת ומקסימה והשלישי כרגע בהכרה חלקית ואינו מתפקד. סיעודי במאה אחוז. אני אישה שמחה, מיוחדת, יודעת שהקב"ה בחר אותי ונתן לי ניסיונות לא פשוטים, וזו זכות.

זומנו לוועדה לגודל רכב, כדי לקנות רכב המותאם לנכות של בננו. הזמנו הסעה של רכב נכים שתיקח אותנו לתל אביב.

הכאב חזק, לראות את בני המקסים, שהיה פעיל, תוסס, שהייתי צריכה לרדוף אחריו, יושב עכשיו בעגלתו והמעלון מעלה אותו. אי אפשר לעצור את הדמעות.

הפתאומיות של התאונה, המעבר החד הזה שלפני שנייה הילד חייך אלי בנסיעה, ובשבריר שנייה של חוסר זהירות של הנהג שבה מולנו, הוא עם פגיעת ראש קשה ששינתה את חיינו, קשה לעכל, גם שנה אחרי.

מגיעים לבניין של הוועדה. שוב נפגשים עם ילדים, מבוגרים,זקנים על כסאות גלגלים, עגלות, הליכונים, כסאות ממונעים. כל כך הרבה כאב מצטבר במקום אחד.

כולם הגיעו עם בני משפחה תומכים, דואגים הרוצים לשפר את אורח החיים של הנכים.

איתן מיכאל שלי יושב בעגלתו, מוציא קצת קולות, רוצה בקרבתנו. לא מבין איפה אנחנו, המקום זר לו. אני לוקחת אותו על ברכי, מחבקת חזק. מסבירה לו שאנחנו רוצים רק בטובתו. הכאב חזק מאוד, לא מבינה מה אני עושה במקומות כאלה, איך הגענו לזה. קולות הייאוש חזקים, מה יהיה? האם יהיה סוף לניסיון הקשה הזה?

קולות החיזוקים מנסים לגבור, מתנחמים בידיעה שאצלנו המצב הפיך, המצב הקשה הוא זמני. אנחנו עכשיו בשיאו של הניסיון הקשה, לאחר שנה של שיקום איטי מאוד מאוד. זה הזמן שהקב"ה אומר לנו: עברה שנה, מגיעה לכם טפיחה על השכם על החוזק שלכם, אבל חכו עוד קצת, אני רוצה אתכם עוד קצת קרובים אלי.

מגיע התור שלנו. שוקלים אותו, מודדים את גודל העגלה. שואלים אותנו מה הוא עושה. "כלום".

הדמעות מבצבצות בזווית העין. בעלי ואני חשים את אותו הכאב עכשיו.

באותו הרגע מנסים להתחזק, להאמין, לא ליפול למחוזות הכאב והייאוש.

"זה זמני, אנחנו מקווים ומאמינים שכרגע אנחנו צריכים את הרכב, אך נשמח מאוד להחזירו, וכמה שיותר מהר..."

יוצאים מחדר הוועדה. נושמים לרווחה. עברנו עוד משוכה, התגברנו על עוד קושי, לא נפלנו, האמנו.

ושוב מעלים אותו לרכב, שוב הוא יושב בעגלה ולא בבוסטר כמו ילד רגיל בן שלוש...

אנו מדברים איתו, מחבקים אותו, נותנים לו להרגיש שאנחנו איתו, ונעשה הכול בשבילו.

מגיעים הביתה, האחים שלו מחכים, זכינו בילדים מיוחדים, שכל כך אוהבים את אחיהם, זוכרים אותו בריא ומקבלים אותו כמו שהוא עכשיו.

ואף אנו זכינו, זכינו אחד בשני, זכינו להיות מיוחדים ולהתמודד עם ניסיון קשה, וזכינו באמונה חזקה שמתעצמת עם הקושי שגובר.

רעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-3 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. reutkoch@walla.com