אין כמו החיוך
אין כמו החיוךרעות לוי

כולכם בטח זוכרים את החיוך הראשון של ילדכם, או יותר נכון, את הרפלקס הראשון שנראה כמו חיוך.

זוכרים את ההתרגשות הגדולה שהתינוק מזהה את ההורים, מחייך אליהם בהכרת תודה, מחייך כאות לכך שהוא מזהה את הוריו, אחיו, סבתותיו וכל הסובבים אותו.

נהנים בכל פעם מהחיוך של הבוקר, כשהתינוק מתעורר ומתחיל את יומו החדש בחיוך.

בזיכרוני נחקק חיוך אחד מתוק מתוק שחייך אלי בני היקר כאשר הסתובבתי לבקשת בעלי הנהג, בנסיעה הגורלית, לראות האם הוא נרדם, ושנייה אחרי נכנס בנו הרכב, ורק ייחלנו והתפללנו לחיוך נוסף...

חודש וחצי חיכינו לחיוך, חודש וחצי חיכינו לאות חיים ממנו, לפקיחת עיניים, לאיזשהו סימן שהוא איתנו...

בחודש וחצי למדנו להעריך מה זה ילד בריא, כמה לא הערכנו מספיק את השובבות שלו, את שמחת החיים שלו, כמה זה לא מובן מאליו כשהילדים בריאים, מחייכים ומאושרים.

לאחר חודש וחצי של ציפייה מורטת עצבים, עין אחת נפקחה. אך עדיין אין חיוך, יש האצה בדופק כאשר אנחנו מחבקים אותו – כרגע, תחליף לחיוך.

הגעגועים לילד שהיה - קשים מנשוא, מרגישים חזק את הכאב בלב שאינו מרפה, רוצים כל כך שהמסך יעלה ונגלה שאנחנו באיזה סרט שעומד להסתיים.

ועם הכאב הגדול, פרץ לו גם שיר:

געגועים.
געגועים לילדך,
געגועים שמוציאים אותך מדעתך,
געגועים שאתה כל כך רוצה אותו לידך,
ושלא יהיה אי שם רחוק ממך.
געגועים לעברך,
שלא יחזור ויישאר רק בזיכרונך.
געגועים שתחזור להיות חלק ממשפחתך,
ושכבר תגיע ויתמלא חסרונך.
געגועים שהלב נצבט בך,
געגועים לאסוף אותך ולחבקך,
געגועים עזים ליקר לך.
געגועים לילד ששנתיים וחצי היה איתך,
ועכשיו הוא נמצא בעולם שונה משלך.
געגועים לצחוקך,
געגועים לשובבותך,
געגועים לכל מה שהנך!
איתן מיכאל שלי,
אני כל כך אוהבת אותך!

הימים עוברים, נדרשות מאיתנו תעצומות נפש אדירות שלא ליפול לייאוש ולעצבות אלא תמיד לחייך אליו ולשיר שירים ולחזק אותו ולהאמין בו.

החיוך, כזה שבכל יום אנחנו חווים עם ילדנו, מתקבל אצלנו כמובן מאליו, אבל כשאיתן מיכאל מחייך אלינו לאחר צאתו מהתרדמת, אין יותר מרגש מזה.

זה אומר שהוא חוזר לחיים, מבטא את היכולת שלו לתקשר איתנו, הוא חוזר להכרה (חלקית) מזהה אותנו.

האם חשבתם אי פעם כמה החיוך מכיל בתוכו? גם אני לא... עד שבורא העולם נתן לי שיעור בנושא...

כבר שנה אחרי התאונה, מצב הרוח שלי נע לפי מצב הרוח שלו. החיוך שלו מדבק, גורם לי להיות מאושרת, לומר תודה גדולה לבורא העולם על שהחזיר לי את בני ועל הכוחות הרבים שהוא מעניק לי.

בכל בוקר כאשר בעלי מביא לי אותו למיטתי, יש צביטה בלב. אני כל כך מחכה לרגע שהוא ילך על רגליו הקטנות בבוקר, ילטף אותי יחייך אלי את חיוכו המתוק וירצה להיכנס תחת שמיכתי... אבל זה עדיין לא קורה...

ואז הכאב מתחלף במחשבות אחרות, זה המצב עכשיו, הוא מחכה שאתייחס אליו, ואני מחכה לחיוך שלו... והוא מגיע...

תודה לך ה' על החיוך הזה שעם הזמן מגיע גם עם חיוך בעיניים, הוצאת קול וידיעה שלי שהוא מזהה אותי ויודע מי אני.

ובכל בוקר כאשר השמש זורחת והעולם מתחיל להאיר, אני יודעת שמי שאומר לשמש לזרוח כל בוקר, גם מופקד על המוח של איתן מיכאל ויודע בדיוק מה קורה במוחו, וכמה זמן אנחנו נצטרך עוד לעבור עד שיגיע להכרה מלאה...

החיוך המאושר שלו הוא מעיין טפיחה על השכם לנו, ההורים. הילדים חושבים בליבם: אנחנו יודעים שאתם משקיעים בנו את הנשמה, חושבים עלינו תמיד, וזו התמורה שלנו.

על אחת כמה וכמה במצב שלנו, החיוך שלו, הקו הישר הזה שמתעקם, מיישר המון כאבים בלב, ונותן תקווה אל עתיד טוב יותר.

רעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-3 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. [email protected]