עשרות אלפים הם עמדו בכותל המערבי והתייפחו אל תוככי ספר התהילים הרטוב. כך בבתי כנסת באלעד ובטלמון, בישיבות גוש עציון ובפוניבז' בבני ברק, בבתי הכנסת בירושלים ובישיבות בחברון. לא נשארה עין אחת יבשה.
רגע לפני מעמד 'שבע הברכות' המרכזי בבעלז שהתקיים אמש, זו הורה האדמו"ר לכל חסידיו ליטול ספר תהילים בידיהם ולקרוא את פרק רביעי להצלת הנערים החטופים. מועצת חכמי התורה של ש"ס דחקה במעריציה לבוא לכותל המערבי ולהיות חלק מעשרות האלפים שבאו להעתיר בתפילה ולשפוך צקון לחש לבורא כל עולמים.
כי בסופו של יום אנחנו עם אחד. נכון, יש חילוקי דעות עמוקים. אפילו עמוקים מאד. לא הרי בית שמאי כבית הלל. לא הרי משנה אחת כרעותה. שבעים פנים לתורה. זה אוחז בהדגש זה וזה באחר. שימו לב מה קרה כאן בשנה האחרונה. מנהיגי הדור חלוקים. חלקם כאובים, דאובים, מצולקים, חברי אימון איש באחיו.
השנה האחרונה גרמה לפירוד נוראי, נוראי מאד, בין פלגי העם היושב בציון. זו היתה שנה רווית גזירות על עולם התורה. הכאב עצום. כל כך הרבה מנהיגים בשני צידי המתרס חוזרים ותוהים האם ניתן יהיה לאחד את השורות בשנית. האם יש מקום לאחות את הקרעים. האם הפצעים יגלידו אי פעם. האם ניתן להחזיר את הגלגל לאחור.
היממות האחרונות הוכיחו שההיפרדות מעולם לא היתה. אולי היתה, אבל היתה היתה טקטית בלבד. כי בסופו של יום אנחנו עם אחד שמאמין בבורא אחד, ששם יהבו על ק-ל אחד, ומאמין גם ברגעים הקשים ביותר בכוחה של תפילה אחת, של דמעה אחת. כולם, בלי יוצא מן הכלל, ללא הבדלי מגזר ועדה, וללא כל קשר לצבע הכיפה שעל הראש ולגודלה, הזילו דמעות כששליח הציבור זעק בגרון ניחר כי "שערי דמעות לא ננעלו".
והלוואי שהאחדות הזו תנצח. תנצח את אויבנו מבפנים, תשמיד את אויבינו מבחוץ, וותחזיר את הבנים האובדים הביתה בשלום וללא פגע. כי כוחנו באחדותנו.