מעיין של שמחה, נדב כהן
בלי סטיגמות ובלי להוציא שדים מהבקבוק, כשנתקלים בשם של יוצר חדש לפעמים אפשר לנסות לנחש את הסגנון המוזיקלי שלו מראש. אפילו בלי לפתוח את עטיפת האלבום, קורה ששם המשפחה של הזמר כבר רומז על השתייכותו לחצרות החסידים, לז'אנר האמריקאי או לפיוט הים-תיכוני.
אבל משחק הניחושים הזה אפילו לא מתחיל כשמדובר ביוצר שנושא את שם המשפחה חוצה המגזרים כהן. קשה לשער מראש איך השירים שלו יישמעו, כפי שקשה למצוא את המכנה המוזיקלי המשותף בין יזהר כהן, מזי כהן, ליאונרד כהן ודנה אינטרנשיונל.
אלא שגם אחרי האזנה ל'מעיין של שמחה' של נדב כהן, לא פשוט לסווג אותו. המוזיקה שלו נעה בין גיטרות עכשוויות לנעימות מזרחיות, וגם המילים נמצאות בין היהודי לישראלי. לצד שירי אמונה תמצאו באלבום גם שירים על געגועים לטבע ולפשטות, ובין השאר גרסת כיסוי שקטה ומוצלחת ל'האורח' של נעמי שמר ("טנא ירוק, פרח לבן, יין אדום").
הקו של כהן עובר בין הטיפות, מה שמצד אחד יכול להקשות על יוצר בתחילת דרכו, כשנדרש ממנו להבהיר מה הקול הייחודי שלו, ומצד שני מעיד על פתיחות וחירות. מכל מקום, איך שלא נגדיר אותה – התוצאה נאה ומכובדת.
תופעה מבורכת שהחלה לא מזמן במוזיקה היהודית (ע"ע אודי ולילך דווידי) מופיעה גם אצל כהן: כתיבה זוגית. שירים שהיוצר לא כתב לבדו אלא כפרויקט משותף שלו ושל רעייתו. לטעמי האישי, אצל נדב כהן, השירים שעליהם חתומה גם אשתו מעיין (ששמה רמוז גם בשם האלבום) הם המוצלחים יותר באלבום.