"זה קרה פתאום..."
מכירים את המשפט הזה?
משפט השגור בפי כל...
אך משפט זה בעצם משנה עולמות, מטשטש חלומות, מביע געגוע עמוק לעבר שלא יחזור ולהווה שמשתנה בין רגע...
פתאום הנערים נחטפו, שלוש משפחות נעות בין ייאוש לתקווה, בין פחד אימים, צבירת כוחות ועמידה איתנה.
ליבי, ליבי איתם...
פתאום קרתה התאונה, ללא הכנה מראש, אפילו לא שנייה מראש.
חוסר הידיעה מה קורה עם בנך חותך את לבך חתך עמוק עמוק ומשאיר צלקת מכוערת גם לאחר ריפויו.
אני זוכרת כיצד נסעתי איתו באמבולנס, שמעתי שמטפלים בו, שמבקשים להכין בדחיפות את חדר הטראומה, ואני כל כמה דקות צועקת להם: "הוא חי? הוא נושם? רק תגידו לי... לא אכפת לי באיזה מצב הוא יקום, העיקר שיישאר איתנו".
זוכרת את חוסר האונים כאשר הוא שוכב על המיטה, ורופאים רבים סביב גופו הקטן והשמנמן בודקים מה מצבו, ולא נותנים לי להתקרב.
כיצד כל מבט של הרופא, כל צעד לעברי, מקפיא פעימה בליבי.
איך בפגישה הראשונה שלי עם ראש מחלקת טיפול נמרץ, כשאני בחלוק של בית חולים ויושבת על כיסא גלגלים ומכסה את האף הפצוע ביד, מקשיבה בחרדת קודש לדבריו, חצי מהמילים אינני מבינה, רק הבנתי שצריך לקחת נשימה עמוקה עמוקה, כי התהליך עוד ארוך.
זה לא יום, לא יומיים, לא חודש ולא חודשיים...
הזמן איננו יודע, וחוסר הודאות מתי זה יקרה, הוא הוא אחד הניסיונות הקשים.
מה קרה לו בדיוק, מה נפגע, מה יחזור לתפקד, מה לא יחזור לתפקד, אין לדעת...
מה שאני כן הבנתי מאותה השיחה, שהקב"ה הביא עלינו ניסיון של סבלנות, ניסיון של תלות מוחלטת בשותף השלישי/ הראשון בהבאת הילד הזה לעולם.
ועוד דבר שהרגשתי, שהחלטתי - שנעשה כל דבר שרק אפשר כדי שיחזור לתפקוד של מאה אחוז, כי זה אחד מהמשפטים שכן הבנתי מהשיחה: "מכיוון שהוא עוד ילד קטן, והמוח עדיין בשלבי התפתחות, יש סיכוי לשיקום מלא..."
ואני הוספתי חרש: "אבל... הכול תלוי ביושב במרומים, הוא יחליט מתי איתן מיכאל יחזור להכרה מלאה ולתפקוד מלא"...
בבית החולים הרופאים מחמיאים לנו על החוזק והעוצמה שאנו מקרינים...
ואנשים אומרים: "איך פתאום, ברגעים הקשים אנשים מגלים את העוצמות שבהם"... אז אני רוצה לגלות להם, שכל אלה החזקים, והמדהימים והמחזקים את האחרים, מאוד מתחזקים מהחיזוקים, אך בסתר ליבם היו מעדיפים חיים שקטים, ולהוציא לפועל את כוחותיהם בלי הדחיפה החזקה שקיבלו.
פתאום צריך להחליף עבודה, לעבור לדירה המתאימה לילד בעל צרכים מיוחדים, לשנות לו שם בעצת רבנים, להיות חודשים בבית חולים, לראות כל יום כאב, עצב והתמודדות.
פתאום צריך לחייך גם כשהלב נקרע, כי יש עוד ילדים בבית, לשמוח ולהאמין גם כשיש אי אילו כעסים קטנים על מי שאחראי על כל נשימה ונשימה.
חוזרים הביתה לאחר מספר שבועות של החלמה אצל ההורים. מרגישים ריקנות, המיטה הקטנה שלו מוצעת במצעים שמחים, מחכים לילד שנמצא עכשיו בבית החולים.
ארוחת הערב שקטה מתמיד, זה שתמיד היה עושה בלאגן ומעיף את כל האוכל על הרצפה, מקבל אוכל דרך זונדה...
תיק העבודה שלי מונח יתום על הרצפה ליד הדלת... פתאום הוא כבר לא נחוץ...
אני יושבת על הספה, מחכה שיקפוץ עלי, הרי עם ילדים קטנים אין מנוחה, אבל מה שקופץ עכשיו אילו המחוגים של המכשירים בטיפול נמרץ.
לקחת מחברת ועט ומתעדת את הכאב החזק הלופת את ליבי:
רוצה
הדמעות זולגות ללא מעצורים
רוצה לקום בבוקר לשגרת החיים
לנסוע לעבודה ולפגוש את התלמידים
ולא על אוטומט ישר לבית החולים
רוצה לחבק את איתן מיכאל המקסים
כמו כל בוקר לפני שנפרדים
רוצה לראות את חיוכו המתוק והנעים
ולהרגיש את התרפקותו עלי ומבטו המדהים
רוצה להלבישו ולקחתו למעון ולחברים
ולצפות כבר לפוגשו בסוף יום הלימודים
רוצה לראותו עולה לבית בדילוגים
פותח את הדלת ומבלגן את המשחקים
לאכול ארוחת ערב יחד בנעימים
ואז מקלחות, שירים וסיפורים
רוצה לשכב לידו, לחבקו ולהריח את ריחו הנעים
עד שהוא נרדם שנת ישרים
עם חיוך שלו על הפנים.
אוי אלוקים, אני כל כך רוצה כבר...
ומאמינה שבבוא היום, איתן מיכאל שלי יקרא את שירי, את שירי הגעגועים שלי, וידע כמה כאבנו את הפתאומיות הזאת שבו הוא "נעלם" לנו לפרק זמן ממושך, ואיך לא התייאשנו והיינו "משפחה מדהימה ומחזקת, בעלת עוצמות אדירות" שרק רוצה לחבק את בנה המתוק, ושהוא יגיד בקולו המתקתק: "אני אוהב אתכם..."
רעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-3 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. [email protected]