אחד בשביל כולם, כולם בשביל שלושה

​צה"ל מסוגל להפעיל לחץ על האוכלוסייה האזרחית, עד שייצאו החוטפים השפלים על גחונם ויאמרו - לא עוד. אמילי עמרוסי - "ישראל היום".

אמילי עמרוסי , כ"ה בסיון תשע"ד

שלושת החטופים
שלושת החטופים
באדיבות המשפחות

בעונה הזאת כבר אין רקפות. אבל כשצריך, גם לא בעונה, הן מופיעות בין הסלעים. משאיות של חברות מזון ומשקאות שפורקות משטחי ענק בכניסה לבית. בן ה־22 שלא מכיר את המשפחה והתחנן לשטוף כלים בבית. הדמעות, משקלן בזהב, של אנשים ונשים בכל העולם. הסיוע המעשי והתמיכה במשפחות, שאין להם קץ.

אנחנו בעיצומו של פרק נדיר בתולדות עמנו. הרחוב סולידרי, מלוכד, מאוחד ברצון להביא את הבנים הביתה. המבקרים בבתים הצנועים בנוף איילון, בטלמון ובאלעד מגיעים מכל הקשת הישראלית. ערבים ויהודים, זוכי פרס נובל ונהגי משאית, דתיים וחילונים, זמרים ואמנים מפורסמים לצד רבנים עבדקנים. בזמן המיוחד הזה מקבלת הממשלה חבל ארוך, רוח גבית מהעם: לפעול בכל דרך.

חיבוק פיזי ארוך. זה מה שמקבלים קציני הצבא הבכירים שנכנסים אל בית המשפחות לעדכנן בנעשה. האימהות רואות את העיניים הכבדות מעייפות, את המדים המאובקים, ודואגות לחיילים: שלא תיפול שערה משיער ראשם, שלא תישרט הציפורן. שוב ושוב מזכירים כאן את ההערכה העצומה לחיילים ולכוחות המודיעין. "אנחנו לא ישנים והם לא ישנים", אומרים ההורים, טרודים ואוהבים, מלטפים וחרדים. וכולם משפחה אחת.

צה"ל יוצא מקליפת הצב שעטפה אותו בשנים האחרונות ומוכיח את כוחו בשטח. אחרי שאתה קולט את עומק שותפות הגורל בין החייל מקריית שמונה לתיכוניסט מלב הארץ, אחרי שאתה נחשף (שוב) לעוצמה של הנחישות היהודית הזאת, במסירות נפש - אחד בשביל כולם וכולם בשביל שלושה - אתה מבין שזהו לא הצבא החזק במזרח התיכון, אלא הצבא החזק בעולם. צילום: דו"צ
אבל יש עוד לעשות, וטרם נעשה. זו לא הסבלנות של ההורים שנגמרת (הם עשויים מחומר אחר), זו הסבלנות שלנו.

צה"ל מסוגל להפעיל לחץ על האוכלוסייה האזרחית, עד שייצאו החוטפים השפלים על גחונם ויאמרו - לא עוד. הדרג המדיני מסוגל להורות על סנקציות קשות עד שיבינו מתכנני החטיפה הבאה שטֶרֶף־נערים שכזה פשוט אינו משתלם. יחטפו - יחטפו. למשוך את שטיח הכדאיות מחוטפי הילדים הבאים ולהחזיר את ההרתעה. לא צריך לפרט כאן את כל הצעדים. "בנק המטרות" נמצא בקלסרים, ועוד לא נעשה בו שימוש.

אין לי ספק שמה שמחזיק את גיל־עד, אייל ונפתלי היא הידיעה שצה"ל חופר בציפורניו בדרך אליהם. באי־שם החשוך שבו הם מוחזקים, דולקת מעליהם נורה של תקווה: לא יפקירו אותנו. גם אם מדובר, רחמנא ליצלן, בהפסקת היתרי העבודה לישראל, בהפסקת העברת כספי המסים, בהחמרת הלחץ על האסירים הביטחוניים, בהגבלת חופש התנועה, בהפסקת הטיפולים הרפואיים בישראל. חטפתם? תחטפו.

כמה שרים הגיעו לבית המשפחה בזה אחר זה ואמרו "אני מתפלל בשבילכם". אתה מתפלל בשבילם? כמעט קפצתי על הרביעי. אתה מתפלל למען החזרת הבנים? מה אתה, רב הכותל? מקובל? אתה שר בממשלת ישראל, למען השם. אחרי עשרה ימים, אפשר לבקש מהממשלה להעביר הילוך. הממשלה יודעת מה צריך לעשות. הצבא יודע מה צריך לעשות. תנו לצה"ל לנצח.