בחזרה לשגרה?

הכותרות הראשיות כבר לא עוסקות בחטיפה רק שלוש אמהות עדיין מחכות. גם לי מוכרת החזרה לשגרה מכיוון אישי וכואב. רעות לוי בטור מרגש.

רעות לוי , כ"ח בסיון תשע"ד

שגרה?
שגרה?
רעות לוי

עברו כבר שבועיים מאז החטיפה, כבר יש כותרות ראשיות בנושאים אחרים, אנשים ממשיכים בחייהם, ורק שלוש אימהות לא ישנות בלילות מרוב דאגה לגורל ילדיהם, עומדות מול העולם בראש מורם ומבקשות עזרה.

ומה הן מקבלות – אטימות לב. אין מענה.

והן ממשיכות לנסות, ואינן חוזרות לשגרה, כי חיי ילדיהם לוטה בערפל.

תופעת החזרה לשגרה מוכרת לי באופן אישי וכואב. אז הייתה תאונה, אמרו ספרי תהילים רבים להצלת חייו של איתן מיכאל, באו הרבה חברים לבקר, בישלו ארוחות ערב, התעניינו בשלומינו...

אבל זה נגמר...

אני לא באה בטרוניה על אף חבר או קרוב משפחה, כי ככה הם החיים... בסופו של דבר אתה צריך להמשיך ולהתמודד עם הקושי, כי לכל אחד ואחת יש קושי להתמודד איתו.

חזרנו לשגרת חיים כואבת, של קבלת הדין אך עם המון כוחות של אמונה והתקדמות.

חזרנו לשגרה של שני ילדים תוססים ומאושרים, וילד אחד קטן שזקוק לטיפול שלנו במאת האחוזים.

חזרנו לשגרה של ניסיון לא להיזכר במה שהוא היה, אלא לאהוב אותו כמו שהוא עכשיו, נשמה הכלואה בתוך גוף. ילד טהור, פני מלאך, ואין אנו יודעים מדוע הוא נבחר לעבור את הניסיון הזה, וכמובן שאנחנו אתו.

חזרנו לשגרה של כאב לב תמידי המלווה אותנו כשהולכים לגינה, כשמביאים אותו למעון השיקומי, כשאוכלים יחד ארוחת ערב, כשנוסעים להורים לשבת, וכששומעים את השתיקה שלו...

חזרנו לשגרה של תפילות יחיד, של בקשות ולחישות לריבונו של עולם שיחיש את ריפויו ויאמר די לצרותינו.

אך גם חזרנו לשגרה של המון כוחות חדשים להתמודדות, גילוי האמונה החזקה, הסבלנות, בטחון בה', ידיעה שהכול לטובה גם אם אנחנו לא רואים זאת עכשיו ולא בטווח הקרוב.

חזרה לשגרה של הכרת הטוב, של הסתכלות על הדברים הקטנים, כמה הם עצומים, ולא מובנים מאליהם.

אני זוכרת שהלכתי לדואר שבועיים לאחר התאונה, כשאיתן מיכאל עוד היה בטיפול נמרץ, הרגשתי שבוער לי הפה ואני רוצה לצעוק לכולם: "עצרו, מה אתם ממשיכים בחיים שלכם, הבן שלי בטיפול נמרץ, בתרדמת, אי אפשר להמשיך כך בשגרה הזאת... בשבילי החיים כבר לא אותם חיים...." אבל הצעקה נשארה עמוק בפנים.

והבנתי, שהחיים חזקים מכל הקשיים, וגם אנחנו נמשיך ונתחזק, ונפעל ונתקדם...

באחד הימים, כששוב חשתי את אותה התחושה שבא לי לצעוק לכולם שיעצרו את חייהם ויקשיבו לי, כתבתי את השיר הבא:

יוצאים לסידורים,
לקנות רכב חדש צריכים.
"הפח נשבר ואנחנו נמלטנו"-עלינו אומרים.
מרגישים כמו אנשים רגילים,
זוג צעיר נראים,
הולכים יחדיו ומשוחחים.
אך בא לך לצעוק לאנשים,
עברנו תאונת דרכים,
הבן הקטן והיקר שלנו בבית החולים.
החיים שלנו כבר אחרים,
אנחנו רק יצאנו לגיחה קטנה מהקשיים.
עושים מה שצריכים,
אבל הראש כל הזמן חושב על בני הקטן שאליו כל כך מתגעגעים.
ואז אליו נוסעים,
בצפייה לראותו מלא חיים.
אך אכזבה ממלאת את ליבי וקורעת אותו לגזרים,
כי איתן מיכאל על המיטה שוכב חסר אונים,
והלב נצבט והדמעות מציפות את העיניים,
ואני שוב קוראת בשמו, והוא לא מסובב אלי את הפנים,

והדמעות זולגות, ואת הפנים שלנו מסובבים,
כדי שלא יראה אותנו נשברים.
ואותו לידיי אני לוקחת, ומחבקת חיבוקים,
מצמידה פנים אל פנים,
מניחה את ידיו על כתפי הנפולים,
כדי להרגיש את חיבוקו, שחום אלי יזרים.
והדמעות שזולגות מעיני מטפטפות על פניו הטהורים,
ואני חושבת שזה כל כך לא הוגן שילד כזה קטן, יפה ותמים,
נמצא בבית החולים,
ולא עם ההורים שיצאו היום לעשות.

סידורים...

כיום, כשנה לאחר התאונה, אנחנו בשגרה כואבת, הכאב תפס לו מקום מכובד בלב, אך כל אחד ואחת מאתנו נמצא במקום אחר וטוב יותר, למדנו כמה אנחנו גיבורים, כמה כוחות יש בנו, כמה יצר החיים חזק, וכמה אנחנו בטוחים ומאמינים שאיתן מיכאל יחזור לאיתנו במהרה.

רעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-3 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. reutkoch@walla.com