חיים בסרט?

המשפחות השכולות מרגישות כמו אנשים הבאים לצפות בסרט, בידיעה שעוד שעה וחצי הסרט יסתיים, אך המסך לא עולה...

רעות לוי , ה' בתמוז תשע"ד

כמו בסרט?
כמו בסרט?
רעות לוי

גם לי כמו לכולם נצבט הלב.

גם לי כמו לכולם זלגו הדמעות.

נחנק הגרון מבכי על חיים קצרים שנחתכו, על חלומות שלא יתגשמו ועל תום נעורים שנקטע באיבו.

אך אני חושבת שלא כמו כולם, אני הכרתי את תחושותיהן של המשפחות השכולות, וכל כך הזדהיתי איתן...

הן מרגישות כמו אנשים הבאים לקולנוע לצפות בסרט, בידיעה שעוד שעה וחצי מקסימום שלוש שעות הסרט יסתיים, המסך יעלה והחיים ימשיכו כסדרם. אבל המסך לא עולה...

אני רואה את בני המשפחה יושבים מול האלונקות עליהן מונחות גופות בניהן, וחשה את הרצון שלהם להרגיש שכל זה לא קרה, שזה רק סרט המוקרן על המסך ועוד מעט הנערים ייכנסו הבית עם חיוך על פניהם ויגידו: "עבדנו עליכם"...

למציאות קשה איננו מתכוננים מראש, היא מופיעה מבלי שנרצה בה, וההכרה באמת המרה היא תהליך ארוך מאוד.

אני זוכרת שבדיוק כך הרגשתי בזמן התאונה, כשעוד היינו בשטח מטופלים על ידי חובשים ואנשים טובים:

אני מרגישה כמו בסרטים,
במאי, ששולט בשחקנים,
מעמיד כל אחד במקום המתאים,
ויודע מה יקרה בעוד כמה רגעים.
זאת הייתה גם התחושה בתאונה, כשכולם עוד פצועים-
אבי לכוד ברכב עם דם על הפנים,

איתן מיכאל שוכב על הכביש בטיפולם של החובשים,
שילת בידיים שלי לפני שלוקחים אותה אנשים טובים,
ואני על הרגליים עוברת בין קרובי האהובים,
ורק מחכה לרגע שהמסך יעלה ואעלה חיוך על הפנים,
כי אז אדע שרק לקחנו חלק בסרט על החיים.
אבל לא, המציאות טופחת על הפנים,
בית חולים, בדיקות, תקוות ופחדים.

לילות ללא שינה בהרגשה שאין לך שליטה על המעשים,
ושוב ושוב הדברים לא נקלטים,
שאכן זה קרה לנו ואין כאן דמיון ולא סצנות מסרטים.
ורק צריך לבטוח בבמאי, בורא העולמים,
שהסוף יהיה טוב, כמו בסרטים-
כך אומרים.

אבל המסך לא עולה, וצריך להתמודד עם המציאות, עם העבר שלא יחזור ועם העתיד הלוטה בערפל.

בכל פעם כאשר אני מורידה את איתן מיכאל מההסעה, ולוקחת אותו על הידיים לבית, בכל פעם מחדש, הצביטה בלב חוזרת, קשה להאמין שזה המצב עכשיו.

כשהולכים לגן השעשועים, רואים ילדים שהיו אתו במעון שבקושי מתייחסים אליו, שגדלים ומתפתחים, כבר מדברים משפטים שלמים, ואיתן מיכאל שלי יושב בעגלתו ובקושי מוציא הבהרות מפיו, שוב מרגישים כמו בסצנה מסרט. שוב לא קולטים איך זה קרה לילד המקסים והמהמם שלנו.

כל יום אני מרגישה כמו שחקנית בסרט. משננת את תפקידי היטב, מנסה להבין מה תפקידי בעולם וכמה אני צריכה לעבוד קשה כדי להצליח בתפקיד ולמלא אחר הוראות הבמאי.

אם מסתכלים אחורה, רואים את עלילת הסרט כיצד היא מחושבת בכל קטע וקטע, כיצד התפאורה מוסיפה לסרט, איך לא סתם המצלמה מתמקדת בחפץ מסוים, כרמז לסצנה הבאה...

כך גם בחיים, מידי פעם בורא העולם ממקד את מצלמתו, כדי לרמוז לנו על הבאות, על התקדמות בעלילה, הוא מבקש מאתנו לשים לב, לקחת את ההזדמנות ולהתקדם קדימה.

אי אפשר לחזור אחורה בסרט, רק קדימה...

עכשיו אני לא יכולה להתחרט על הנסיעה לשבת להורים, ואין לי מה לכעוס על הנהג שפגע בנו כי לא היה מרוכז בכביש, ולא על הקב"ה שהוריד גשם באותה השבת, ולא על שעות המתח הרבות שחיכינו בציפייה שאיתן מיכאל יתעורר, ואני לא יכולה למחוק את הכאב העצום השוכן קבע בליבנו.

נשאר לי רק לחפש את הרמזים, לגלות אותם ולהתעצם מהם. לגלות את הכוחות שבנו, את הכוח ההשקעה והמסירות שיש בנו כדי להעניק לאיתן מיכאל כל מה שאנו יכולים. גם הוא שחקן בסרט הזה, הוא נבחר מתוך אודישנים של מאות אלפי ילדים לקבל את "התפקיד" הזה, לעבור סבל גדול בעולם הזה, ואנו נבחרנו להיות לו לעזר.

זהו סרט עצוב, סרט שחייבים להיכנס אליו עם חבילת טישו, אנחנו בסרט שכרגע איננו יודעים את סופו, אנחנו רק בתחילתו...

אך זהו סרט עוצמתי, האנשים הצופים בו מרותקים, מנסים ללמוד ממנו את המסר שהבמאי רוצה להעביר...

אצלנו דלת אולם הקולנוע לא נפתחה, אנחנו לא יורדים במדרגות לכיוון היציאה.

אנחנו חיים את החיים האמיתיים, מתמודדים יום יום ושעה שעה עם התפקיד שקבלנו, ומאמינים שבסוף נקבל גם משכורת יפה וגבוהה...

רעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-3 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. reutkoch@walla.co