מחפשים את הטוב

מצבו של איתן מיכאל עוד לא טוב, הכאב עוד גדול, אבל עם הזמן הפנמתי כמה חשוב להודות על הטוב, על מה שיש. טור אישי של רעות לוי.

רעות לוי , י"ב בתמוז תשע"ד

יש על מה להודות
יש על מה להודות
רעות לוי

החלטנו! עורכים סעודת הודיה.

אנשים מתפלאים: "אבל איתן מיכאל עוד לא השתקם לגמרי?"

נכון, אבל אנחנו לא שוכחים שגם אנחנו היינו ברכב, וקיבלנו את חיינו במתנה.

למסיבת ההודיה הגיע בחור שהגיע כמה שניות לאחר התאונה. הוא סיפר בקול רועד כיצד ראה את הרכב מרוסק לגמרי, כיצד ראה אותי עם שילת על הידיים צועקת לו: "יש לי תינוק באוטו, בעלי בפנים, תעזרו לי להוציא אותם..." הוא ממשיך לספר כיצד ניגש לאבי, והיה בטוח שאין כבר מה לעשות איתו... ואז ראה מאחור את איתן מיכאל מקופל בכיסאו, ואיך בכוחות על אנושיים הצליח לפתוח את הדלת ולהוציא אותו במהירות מכיסא הבטיחות"...

אז על זה שאבי עומד על הרגליים היום, וששילת ואני בריאות ושלמות, על זה לא צריך להודות?

האורחים שהגיעו לסעודת ההודיה ניגשו לאיתן מיכאל- "חתן השמחה", הדגשנו ואמרנו שגם אנחנו "חתני השמחה", נס מהלך.

נכון, לקח לי זמן רב להחליט שאני מסוגלת לערוך סעודת הודיה, כי מצבו של איתן מיכאל עוד לא טוב, הכאב עוד גדול, יש לי עוד הרבה "דיבור" עם בורא העולם. אבל עם הזמן הפנמתי כמה חשוב להודות על הטוב, על מה שיש.

בשלבים רבים במהלך השיקום היינו צריכים להרכיב משקפיים ורודות, ולהסיר את השחורות. ללמוד למצוא, ואפילו בפינצטה, את הטוב שיש בתוך כל הקושי.

בכל פעם כשהיינו חוזרים מבית החולים, הייתי חוזרת ואומרת: אבל למה זה קרה לנו? למה זה קרה לו?

אין תשובה.

התשובה היחידה שמנחמת היא שלפחות הוא איתנו, אפשר לחבק אותו, לגעת בו, לשאוף את ריחו הנעים, לחזק ולהתחזק.

באחד הלילות, כאשר צפינו בסרטים של איתן מיכאל מלפני התאונה, כאשר הזיכרונות מציפים וכואבים, כתבתי את השיר הבא:

קשה לעצור את הבכי-
הדמעות זולגות
יורדות,
כבדות,
עמוסות,
בכמויות,
כאשר רואים אותך,
בסרטים שצולמו לפני התאונה.
מלא מתיקות,
שובבות,
יופי טובל בתמימות,
שמחת חיים,
וצחוק בעיניים.
כמו אברהם אבינו מרגישים,
שמוביל את בנו לעקדה וכבר מניחו על העצים,
אך אז עוצרו בורא העולמים,
ומעניק לו שפע ברכות ככוכבים המאירים.
גם אנו את בננו מובילים,
באמונה טהורה כבנים
מאמינים,
בדרך עדיין אנו נמצאים,
אך הולכים בה כמצוות אלוהים.
הנני, בורא העולמים,
בני יקירי מוטל לפניך בתאונת הדרכים.
עשה שיחזור ונוכל לצלמו שמח ומלא חיוכים,
ודמעות המלאכים יתערבבו עם דמעות ההורים,
ויחליטו שם למעלה ששמים קץ לייסורים,
ולא נצטרך עוד לעקוד
הבנים.

כאשר אין לך איך לעזור לבנך, זה מצב שאף אמא לא הייתה רוצה לעמוד בו... לכן זהו "צו אלוקי", והילד נתון רק בחסדי שמיים. ולנו נשאר רק לחפש את הטוב, ולדבוק בו.

הולכים לרופאים, שומעים את חוות דעתם, ובכל פעם לפני שאנו יוצאים מהחדר, אנו חוזרים ומדגישים: "שמענו אתכם, אנחנו מנסים מה שרק אפשר כדי לעזור לבן שלנו, אבל יש מישהו למעלה שמחליט, אנחנו אלה שרואים את ההתקדמות שלו, אפילו הקטנה ביותר. הדרך שלנו היא לחפש את ההתקדמות ולא את הנסיגה".

בד"כ הרופאים נשארים פעורי פה...

הטיפול בו מאוד לא פשוט, הוא סיעודי במאה אחוז, אפשר לבכות על זה שאנו צריכים להאכיל ילד בן שלוש וחצי אוכל טחון ואפשר לראות זאת גם כזמן איכות איתו, לשיר לו שירים, ותוך כדי לספר סיפורים לאחותו.

אפשר לבכות על זה שלא חזרתי לעבודה שכה אהבתי, והעזיבה הייתה כה פתאומית וכואבת, אך אם מסתכלים על הטוב, רואים כמה התקדמתי מאז התאונה מבחינה נפשית ומבחינת ניצול הכישרונות שלי, שלא באו לידי ביטוי בעבודה...

השאלה היא איך רוצים לחיות, האם להרגיש כל הזמן מסכנים ומבואסים בחיים, או להרגיש כאברהם אבינו שהולך בצו האל לעקוד את בנו, בתמימות, ללא שאלות, אך ברגישות, ששרה לא תדע על כך שמא תצטער... ואז לזכות בשפע של ברכות, ובהעצמה אדירה בחיים.

אז עם כל הקושי האדיר, בסוף מסיבת ההודיה, אבי אמר בקול נרגש את תפילת "נשמת קול חי תברך את שמך ה' אלוהינו, ורוח כל בשר תפאר ותרומם.... אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלוקינו", ומסתכל על איתן מיכאל המתוק שיושב בעגלתו ובולע במבטיו את המילים החזקות...

רעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-3 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. reutkoch@walla.co