ביידיש זה לא מצחיק יותר

צמד ליצנים רפואיים מקימים לתחייה את ההומור היהודי הנשכח מהעיירה ומצליחים לא פחות מהמקור.

חיים אקשטיין , ט"ו בתמוז תשע"ד | עודכן: 20:05

אלטעזאכן
אלטעזאכן
כרזת המופע

אלטעזאכן, שחקנים: עמיחי עזר ועמיחי אנקרי, בימוי: נעם רובינשטיין

טור הביקורת הזה היה יכול להיכתב, לכאורה, גם לפני מאה שנה. הצגה חדשה (או בשמה המדויק יותר: "מופע ליצנות יהודית") מגוללת את סיפורם של שני יהודים: האחד נשלח בידי רבו למסע רוחני שיביא לו את אושרו, והשני מחפש את זיווגו ומנסה לשדל את הרב שייתן לו את בתו לאישה על אף עוניו המחפיר.

בדרך מופיעים כל האלמנטים מהעיירה היהודית שאפשר להעלות על הדעת: שבת, בית כנסת, מסחר רווי פולישטיקים, אדמו"ר מזויף ומשמשו הנאמן, גביר גס-רוח, שתיית 'לחיים', גפילטע פיש וזעקות מעומק הנשמה. על הנייר זהו חומר שהייתם יכולים לראות על הבמה גם בימי דז'יגן ושומאכר, או בתיאטרון היהודי בוורשה. ההבדל היחיד הוא, אולי, ששם היידיש הייתה תקנית יותר.

אבל כשזה לא על הנייר, אלא הצגה חיה ונושמת על הבמה, מדובר בחוויה אחרת לגמרי. עמיחי אנקרי ועמיחי עזר, ליצנים רפואיים בהכשרתם, מקימים לתחייה את ההומור היהודי שהולך ונשכח. המודל הבסיסי של המעשיות היהודיות-גלותיות הופך להתרחשות חיה, תוססת ואנרגטית, שלא מפסיקה להפתיע לרגע. עמיחי ועמיחי מדברים בשטף, משתוללים על הבמה, מחליפים שמונה דמויות במהירות שיא, מתקשרים עם הקהל, והכול מתוך רגש אותנטי ולב חם.

במהלך המופע, הסגנון של פעם לא רק יוצא מהבוידעם ומתעורר לחיים, אלא גם לובש צורה חדשה, שבה רסיסי יידיש ולשון הקודש משתלבים עם שפה מודרנית, ניגון חב"ד ופסקול הוליוודי משמשים בערבוביא, ובאמצע ביתו של הרב הישיש יכול לצלצל פתאום טלפון נייד.

כמו הכלים הישנים ששני רוכלי האלטעזאכן מנסים למכור, המופע כולו בא למכור עולם ישן, שלכאורה אבד עליו הכלח. אבל מסתבר שגם אם הכלי היידישאי העלה קצת חלודה בעשורים האחרונים, התוכן שלו עדיין חי ונושם, והוא נוגע בחייו של כל אחד בכל תקופה שהיא. ובלבד שגם לו יש טרדות מעיקות, יצרים אנושיים ולב פועם.