לפני שבוע ניגש חנוך בנימיני להוציא את הדואר. בין שאר המעטפות הוא גילה גם מעטפה מחברת הביטוח. הוא לא ציפה להפתעות מיוחדות – לכל היותר דיווח נוסף שיעדכן אותו על מצב החשבון. אבל כשפתח את המעטפה התנוסס על הדף סכום מפתיע: 17 אלף שקלים הועברו לזכותו.
בנימיני בקושי הצליח להבין מדוע. באותיות הקטנות הוסבר משהו על חוק שמאשר פיצוי נוסף לנפגעי תאונות עבודה. אבל מבחינת בנימיני זה התקשר אוטומטית להחלטתו החדשה – לראשונה מזה חמישים שנות עבודה בשדה הוא לוקח בשנת השמיטה הקרובה שנת חופש.
"פתאום זה התקשר לי לעניין של השמיטה", הוא מספר על התחושה, "הרגשתי שאלוקים אומר שהוא ייתן לי משהו". לפני כחודש הוא חווה הרגשה דומה: "התקשרו אליי ממפעל הפיס. זו אמנם לא הייתה אראלה, כי היא מתקשרת רק על סכומים של מיליונים, אבל הבחור שדיבר איתי הודיע לי שזכיתי ב‑5,400 שקלים. וזה היה בדיוק ביום ההולדת שלי", הוא נפעם. "אני מרגיש שהסיפורים האלה מתחילים לקרות גם לי".
"סומך על אלוקים שיעזור"
הסיפורים שאליהם מכוון בנימיני הם עדויות ששמע או קרא על חקלאים שהחליטו לשבות לחלוטין בשנת השמיטה, להיפרד מחלקותיהם למשך 365 ימים בלי לחשוב על הסיכון הכלכלי, ותוגמלו על כך כפליים באופן בלתי מוסבר. בנימיני, מושבניק מתלמי ביל"ו, לא מגדיר את עצמו כשומר מצוות. הוא כבר בן 62, ומגיל 12 עבד במשק המשפחתי. אביו נפטר בגיל צעיר, והוא נאלץ ליטול על עצמו את ניהול החלקות החקלאיות של המשפחה.
במשך חמישים שנותיו כחקלאי הספיק לגדל עצי פרי, לאחר מכן עבר לשיווק ירקות, אבל בכל פעם נחל אכזבה כלכלית על ידי המשווקים שלדבריו רימו אותו. לפני שנים אחדות החל בהתקשרות עם חברת 'חסלט', וכיום הוא מגדל בעבורם ובפיקוחם מגוון ירקות ללא תולעים בחממות שמשתרעות על פני כארבעים דונם. "שם גיליתי את הפוטנציאל", הוא אומר על החברה, "לא מרמים, הכול עובד כמו שצריך. טוב לי איתם. אני מגדל חסה, בצל ירוק, כרוב, כרובית, ברוקולי ועוד".
בנימיני שמע על שנת שמיטה גם בעבר, אבל מצבו הכלכלי הדחוק גרם לו להוריד מהפרק כל אפשרות של לקיחת שנת שבתון של ממש מעבודת הקרקע. "מבחינה כספית כל הזמן המצב היה לא טוב. פחדתי שאם לא אעבוד בשנה הזאת, לא אוכל להאכיל את המשפחה. בשמיטה הקודמת גם היה לי חבר שעשה מצעים מנותקים, ולא הצליח לו. הוא משלם על זה עד היום. זה הפיל אותו לקנטים".
אבל השנה, אחרי חמישים שנות עבודה מפרכת, בנימיני החליט שהוא מניח בצד את כל החששות ולוקח את החופש שהוא כל כך זקוק לו במובן הפיזי הפשוט. "העבודה על ירקות ללא חרקים היא מאוד קשה ומתישה. החלטתי שאני חייב שנת מנוחה", הוא אומר, ומזכיר גם את גילו שהולך ומתקדם וכוחותיו שכבר אינם כבעבר.
מה גרם לך לקבל החלטה כל כך דרמטית מבחינת הפרנסה שלך?
"היו כל מיני מאמרים ששלחו לנו בדואר. למשל, סיפור על שני שותפים שאחד אמר שהוא רוצה לשמור שמיטה והשני אמר שהוא לא רוצה. זה שעבד נפל מכל נכסיו, וזה ששבת – הרוויח יותר ויותר. קראתי עוד סיפור דומה שהתרחש במושב אחר. קראתי את הסיפורים והרגשתי שגם אני רוצה לחוות אותם".
בנימיני גם מכיר באופן אישי חבר שבשמיטה הקודמת החליט לקיים את המצווה ככתבה. "הוא אחד שלא היה לו מה לאכול בבית. פעם באתי אליו והגיעו מההוצאה לפועל לקחת לו רהיטים. כאב לי הלב עליו, התחלתי לבכות ממש. אחרי שנת השמיטה, שבה הבנאדם לא עבד, חביבי – פתאום הוא קנה טרקטור, טנדר. התרחבו לו החממות. כאילו מן השמיים", הוא מספר בפליאה.
הסיפורים החלו לקנות שביתה בלבו של בנימיני, ולמרות חששותיו אמר לעצמו: "כל הדתיים אומרים שלפעמים אלוקים עוזר, אז הוא יעזור גם לי". וכאמור, על הסיפורים נוסף גם הצורך הטבעי שלו בשנת חופש מהעבודה התובענית. על מנת להכין משענת כלכלית לשנה הבאה, חסך בנימיני בשנה זו סכום נאה מדי חודש, כך שהוא אינו חושש להגיע לפת לחם בעקבות שמירת השמיטה. כך או כך, בעקבות הסכומים הכספיים שנחתו עליו כאמור במפתיע לאחרונה, הוא אומר כעת בפה מלא: "אני סומך על אלוקים".
אתה לא מרגיש שאתה לוקח סיכון כלכלי?
"יש לי בבית עוד בן ובת שאני צריך לכלכל אותם", הוא מגלה את חששותיו, "אבל מצד שני, מה יכול להיות? לכולם יש מה לאכול, נסתדר. אני מכל הלב רוצה לשמור את השמיטה הזאת, לראות אם יש בה משהו. הנה, אני כבר רואה סימנים".
מה התוכניות שלך לשנת החופש הבאה?
"אני טיפוס שאוהב להסתובב בטבע. חולה על הטבע. יש פה באזור כל מיני מקומות מעניינים – תל לכיש, אמציה, שקף. אני מאמין שאמצא מישהו ונלך מדי פעם לטיולים. אני קצת אעזור פה ושם, אולי אסע לחו"ל, אני אמצא את עצמי. יש לי משרד עם מזגן שמחכה לי, אני רוצה לנוח. כיף לי", הוא מסכם בציפייה מהולה בסיפוק.
והכרובית צומחת שוב
לאייל חדד אין ספק לגבי תוכניותיו לשנה הבאה. "אני הולך ללמוד תורה", הוא משיב מיידית, "אני עוד לא יודע איפה, אבל זה מה שאני הולך לעשות". אצל חדד זו לא תהיה הפעם הראשונה: גם בשנת השמיטה הקודמת הוא עזב מאחוריו את החממות והגידולים, ונסע במשך השבוע ללמוד בישיבה. ולמי ששואל, הוא ממליץ בחום: "אני מתראיין לכתבה הזאת רק כדי לחזק חקלאים אחרים שיעזבו הכול בשנת השמיטה, יסגרו את המשק וילכו ללמוד תורה. לא לפחד. תעזבו הכול לגמרי, את השוק והלקוחות. אני עשיתי את זה כבר כמה פעמים ואני מאמין שזה רק עוזר ומביא יותר ברכה".
חדד (42), נשוי ואב לשישה שמתגורר באבני איתן שברמת הגולן, מדבר מניסיון. הוא בחר כבר פעמיים לשבות מכל עבודה בשנת השמיטה, ולדבריו המשק החקלאי רק משגשג ולעתים מעל למצופה. את הקשר שלו לעבודת אדמה החל זמן קצר לאחר נישואיו. החתן הכפר סבאי במקור נישא לבת גני טל, ובני הזוג התגוררו בגוש קטיף. אשתו הייתה בת למשפחת חקלאים, וחדד נכנס לאט לאט לעניינים. הוא חיפש את דרכו המקצועית, והחל בענף הגינון. "התאהבתי בתחום. גיליתי שאני נמשך לאדמה".
חדד החל לעבוד בחקלאות במשק של חותנו, ולאחר כשנתיים בנה את ביתו בכפר דרום ושם הקים משק עצמאי. כשהחל לעבד את החלקות החדשות, הורה לוח השנה שבעצם נותרו לו חודשים ספורים עד לכניסתה של שנת השמיטה תשס"א. "הייתי רק בהתחלה, טירון בכל התחום. אבל הייתי בקשר עם חקלאי אחר מכפר דרום והוא הדליק אותי על העניין. הוא עשה שמיטה במלואה, שבת לגמרי, ואמרתי לעצמי: גם אני רוצה".
הניסיון הראשון של חדד עלה יפה. בתחילת אותה שנת שמיטה הוא אמנם תהה לעצמו כיצד יחזיק מעמד מבחינה כלכלית, שכן אשתו לא עבדה אז וכל פרנסתם נשענה על עבודתו החקלאית. אבל מהר מאוד, הוא אומר, סופקו לו תשובות מלמעלה.
"ברוך ה', ה' נתן לי לא לדאוג. בחצי השנה הראשונה הסתבר שהגידולים ששתלתי לפני השמיטה היו מוצלחים, וזה החזיק אותנו. הבנתי שמי שמפרנס אותי כל השש שנים דואג לי גם עכשיו, אז אני לא דואג מהשמיטה. בחצי השנה השנייה, הוקם בית הספר בכפר דרום ואשתי התחילה לעבוד שם. כך שהמשכורת שלה יחד עם מענקים ממשרד החקלאות ועוד, עזרו לנו לשרוד את השנה". באותה שמיטה חדד עזב את השדה לטובת בית המדרש, והקדיש את זמנו ללימוד תורה. "היה לי ביטחון שיהיה בסדר, האמונה הזאת הייתה נטועה אצלי חזק. היה לי אומץ".
עם סיומה של אותה שמיטה, חזר חדד במלוא המרץ לשש שנות עבודה חקלאית מאומצת. הוא גידל ירקות שונים ללא חרקים בעבור חברת 'חסלט'. במהלך השנים הללו נעקרה משפחת חדד מאדמתה בכפר דרום, והחלה לפלס את דרכה מחדש באבני איתן שברמת הגולן. עד שחדד התמקם והחל להתארגן מחדש, הוא גילה את עצמו בסיטואציה דומה לזו שעבר בשמיטה הקודמת: הוא רק מתחיל את עבודת השתילה, ומסתבר שתוך חודשים ספורים נכנסת שוב שנת שמיטה נוספת – תשס"ח. חדד החזיק בחמישה דונם של אותם סוגי גידולים – ברוקולי, כרובית ועוד ירקות ללא חרקים, אך כעת עבד כמשווק עצמאי מול השוק. הפעם לא היו לו ספקות לגבי תוכניותיו לשנת השמיטה: "היה לי ברור שאני עושה שמיטה, והפעם היה לי יותר קל כי ראיתי בפעם הקודמת שזה עבד, ולא משנה מה היו הנסיבות".
הדבר היחיד שהיווה בעבורו קושי מסוים היה הפרידה מעבודת האדמה האהובה עליו. "שאלתי את עצמי מה אני עושה בשנה הזאת, והחלטתי שוב ללכת לישיבה. נסעתי ללמוד כמה ימים בשבוע. מבחינה כלכלית לא דאגתי. קודם כול, ראינו מהניסיון שה' לא עוזב אותנו. שנית, היו לנו קצת חסכונות וגם כסף שנשאר מהפיצויים כך שהיה לי כסף שהספיק כדי לא לעבוד כל השנה. היה לנו ממה לחיות".
אחרי אותה שמיטה שוב התברכו עסקיו של חדד, ובשלהי תשס"ח הוא החל בבנייה של חממות נוספות. שטחי הגידול שלו התרחבו במהלך שש השנים האחרונות מחמישה דונם ל‑26. לקראת שנת השמיטה הבאה, ההחלטה לשבות כבר ברורה לו מאליה. "אני מרגיש שאין שום בעיה. אני גם מרגיש קצת עייף, רוצה לנוח ומחכה לשמיטה הזו כמו אוויר לנשימה. רוצה את החופש. כמו שמחכים לשבת כל השבוע, כך אני מחכה לשנה הזו. אם פעם זה היה בשבילי ניסיון, היום אני ממש מחכה לזה".
בהמשך להשוואה שעורך חדד בין השבת לשמיטה, הוא מסביר שכמו שהשבת מברכת את כל ימי השבוע, כך מברכת השמיטה את שאר השנים, וגם את זה הוא חווה על בשרו באופן אישי. "אנחנו רואים בפועל שהגידולים מצליחים. אני מתעסק עם גידול כרובית, שזה גידול קשה. בעיקרון, אם שותלים כרובית כמה פעמים על אותה אדמה, היא נחלשת ולא מוציאה כרובית טובה. אבל אצלי האדמה לא מזייפת שש שנים ברצף. אני לא נותן לה מנוחה שש שנים, ורואה שהיא נותנת יותר יבול. אני מצליח לגדל גם בקיץ. הגידול הזה נחלש בדרך כלל, אבל אצלי אני רואה ברכה".
חדד מודה שחקלאות הוא מקצוע קשה הכרוך בסיכונים, אבל במבט כולל הוא מספר על התפתחות בענף שלו וברכה בגידול ובשיווק. "בשמיטה הקודמת שלקחנו חופש, הלקוחות אמרו: אנחנו לא נעזוב אתכם. נחזור אליכם אחרי השמיטה. שום נזק לא קרה לי כתוצאה מההשבתה, רק טוב. אני רוצה לעודד את כל החקלאים", הוא חוזר ומדגיש את המסר העיקרי מבחינתו: "לא יקרה לכם כלום, ההפך. בחקלאות יכולים לקרות כל כך הרבה דברים שגורמים להפסד, אבל השנה הזו תהיה לכם לברכה. אני אישית חייב את השמיטה כדי לקבל ברכה, זה כמו קמע. אם אדם עושה את רצון ה' – ה' עושה את רצונו".
חזרה בתשובה בזכות השמיטה
הפעם הראשונה שבה פגש רפי מור יוסף את שנת השמיטה לא הייתה מוצלחת במיוחד. זו הייתה לו הפעם הראשונה כחקלאי לשמוע על מצוות השמיטה, והוא אז רווק בתחילת דרכו המקצועית. לאחר הסברים ששמע מרבנים בנושא, התלבט מור יוסף קשות אם לקבל על עצמו מחויבות כלכלית כה מרחיקת לכת. הקשר שלו ליהדות היה אז רופף, ומצבו הכלכלי הרופף לא פחות הכריע לבסוף שלא לשמור את השמיטה.
"זה היה לפני כ‑35 שנים. הכנתי את תפוחי האדמה לזריעה, ופחדתי שאם לא אעבוד – אפסיד הכול אחר כך. זו הייתה התלבטות קשה. בסוף לא עשיתי שמיטה כי לא היה מי שיעזור לי". אבל החלטתו שלא לשמור שמיטה מחשש כלכלי המיטה עליו את ההפך: "הפסדתי הרבה כסף בגלל ההתלבטויות. הגעתי לפת לחם. נכנסתי לחובות, והייתי צריך לקחת הלוואות כדי להקים את המשק". אבל מעז יצא מתוק: בעקבות אותו כישלון, מור יוסף החליט שבשמיטה הבאה לא יהיו התלבטויות. "מאז נפל לי האסימון שאם לא עושים שמיטה אז מפסידים". ואכן, בשנות השמיטה הבאות השבית מור יוסף את כל עבודות הקרקע, "והברכה שרויה רק בשנת השמיטה, כשעושים מה שכתוב בתורה הקדושה".
מור יוסף החל את דרכו החקלאית בשנת תשל"ז במשק הוריו במושב שדה צבי שבנגב, בו הוא מתגורר עד היום. גם הוריו עסקו בחקלאות, והוא עצמו הסתפק בכמה תחנות מקצועיות קצרות שהבהירו לו עד מהרה שהתחום המתאים לו הוא חקלאות. "הרגשתי שאני לא יכול לעשות משהו אחר. זה היה אצלי בדם. זה המקצוע הראשון שלי שבאמת אהבתי, הייתי צמא לעבודה הזו שקוראים לה משק חקלאי. זה מה שאני אוהב לעשות. אני קשור לקרקע והקרקע קשורה אליי. תמיד אהבתי לרוץ ולהשתולל בשדות, וגם לגדל ולמכור. זה לא תמיד קל ופשוט, ידענו עליות ומורדות בענף, אבל אנחנו מתמודדים עם הקושי".
כאמור, מור יוסף ממשיך לנהל את המשק המשפחתי בעשרות השנים האחרונות. כיום הוא מתקרב לגיל שישים, ומעיד על עצמו ש"זה נהיה יותר קשה. אבל ב"ה הילדים גדלים וממשיכים את המשק החקלאי יחד איתי. אני מחדיר להם למודעות שצריך לייצר ולשווק כחול לבן בארץ שלנו". המשק המשפחתי משתרע על שטח גדול של 600‑700 דונם. מלבד חלקה קטנה, זניחה מבחינתו של מור יוסף, בה נטע עצי תפוז ולימון, משמש השטח כולו למגוון רחב של ירקות: "כרובית, בצל, דלעת, דלורית. אני לא מתמקד בגידול מסוים. אני יכול לקום בבוקר ולהחליט שהיום טוב לשתול סוג כזה או אחר".
הכישלון שמור יוסף ייחס לאי שמירת השמיטה הראשונה, הביא אותו למסקנה ברורה ביחס לשמירת שמיטה, אבל גם ביחס לשמירת מצוות בכלל. אותה שנה פתחה לו פתח לתהליך התחזקות וחזרה בתשובה. "התחלתי להתחזק בתחום היהדות והדת", הוא מספר. "התחלתי לקיים ולשמור מצוות כהלכתן. ראיתי שבכל פנייה שלי לקב"ה – אם הוא סגר לי דלת אחת, הוא פתח לי עשר אחרות. כל זה בזכות שנת השמיטה שמביאה ברכה".
גם לו יש חוויות אישיות שמעידות על הברכה הבלתי מוסברת שירדה עליו לאחר שמירת שנת שמיטה כהלכתה. "בשנת השמיטה האחרונה, למשל, לפני סוף השנה התחלתי לעשות סבב במשתלות כדי לקנות שתילים לאחרי ראש השנה, שאוכל מיד לחזור לעניינים, לגדל ולהתחיל לשווק. בכל המשתלות שעברתי אמרו לי: עכשיו אתה בא? זה מאוחר מדי, אין לנו כבר שתילים. פניתי לרב שלי, והוא אמר: תתחיל לשתול כרוב, שומר, קולורבי. אמרתי לו: הרב, במשתלות אמרו לי שאין שתילים. פניתי אליו שוב, והוא חזר על ההוראה לשתול את הירקות הללו. שוב אמרתי לו שאין שתילים במשתלות. לא רציתי לפנות פעם נוספת, אבל אז קיבלתי טלפון מבעלי אחת המשתלות. הוא אומר לי: יש לי שלוש מאות אלף שתילי שומר, רוצה לקחת? לא האמנתי לו, חשבתי שהוא עובד עליי. הרי רק עכשיו הוא אמר לי שאין לו שתילים. הוא התעקש ואמר שיש לו את השתילים ושמישהו בדיוק ביטל הזמנה. דחיתי אותו לאחרי ראש השנה, לבדוק אם הוא דובר אמת. בינתיים הכנתי את האדמה. חזרתי אליו והוא אמר: אין לי למי למכור, בוא תיקח. באותה שנה שתלתי את 300 אלף שתילי השומר וזו הייתה השנה הכי טובה שהייתה לי. שתלתי על אדמה בטונדה, פחדתי שאפסיד כסף, אבל השנה השמינית הייתה שנה מיוחדת".
במושב אין הרבה קולגות שעושים את אותה בחירה של מור יוסף באשר לשביתה בשמיטה. אבל באחת השנים הוא הצליח למשוך חבר לא דתי לעניין, וגם אצלו קרה הפלא. "הוא היה במצב כלכלי ירוד. אבל בזכות שמירת השביעית הוא הכפיל את ההכנסות וחי בכבוד, מפרנס את המשפחה בצורה מכובדת. הוא הרגיש את הברכה שנתנה לו השנה השביעית".
כיום מור יוסף חדור היטב בתודעת השמיטה וחשיבותה: "כל מי ששומר שביעית – ברכה שרויה עליו מלמעלה. צריך ללכת בקומה זקופה ובגאווה, לעשות מה שכתוב בתורה הקדושה. גם אני הרגשתי שהנשמה שלי זקוקה למשהו, ואמרתי לעצמי שלחזור לשורשים זה התורה". בהזדמנות זו מבקש מור יוסף להודות לרבני 'קרן השביעית' שמלווים אותו בשמירת השמיטה ונותנים מענה לבעיות החקלאיות והאחרות.
את תחילת שנת השמיטה הקרובה מתכוון מור יוסף להקדיש לארגון ולסידור הציוד החקלאי ותחזוקו, ולאחר מכן, "בלי נדר" הוא מדגיש, בכוונתו למלא את סדר יומו בלימוד תורה. "אני רוצה ללמוד בכולל ארבע-חמש שעות ביום, להתחזק יותר. הגוף זקוק למעיינה של התורה הקדושה".
השבתה בתמיכת המדינה
אחוז החקלאים שמשביתים את משקיהם מטעמים דתיים בשנת השמיטה אינו גבוה, אולם משרד החקלאות מייחד תקציב תמיכה מיוחד לחקלאים המשביתים. מרבית הסכום יועבר לכורמים ולמגדלי חיטה, וסכום של כ‑20 מיליון שקלים מתוך התקציב הכולל של 100 מיליון יועבר למשקים משביתים.
משרד החקלאות עצמו אמנם אינו מעודד את ההשבתה, אולם נציגי הרבנות הראשית שמגיעים אל החקלאים ופורשים בפניהם את האפשרויות השונות לקראת השמיטה, מציבים את ההשבתה בראש סולם העדיפויות ההלכתי. חקלאי שיבחר באפשרות זו, יזכה כאמור לתמיכה בהתאם לקריטריונים שונים שמציב משרד החקלאות.
גוף נוסף שפועל לתמיכה בחקלאים המשביתים הוא 'קרן השביעית'. מדובר בקרן פרטית המזוהה עם רבני הפלג החרדי. הקרן פועלת מזה למעלה מ‑30 שנה, ומעניקה לחקלאים המשביתים הדרכה הלכתית ומקצועית לקראת השמיטה, וכן תמיכה כלכלית לצורך קיום מינימלי בשמיטה וסיוע בתשלום חובות הנובעים משמירת השמיטה.