מעבר לעניינים האסטרטגיים, לאירועים הביטחוניים האחרונים יש כמובן גם פן כלכלי משמעותי ביותר.
שמעתי למשל ראיון ברדיו של מנכ"ל חברה שמייצרת סכו"ם הממוקמת בדרום הארץ שמספר על מה שעובר עליו, על החברה שלו ועל עובדיו, לא רק בשבועות ובחודשים האחרונים אלא מאז שנת 2000, לפני כארבע עשרה שנה, כאשר טפטוף הטילים התחיל.
הוא סיפר על כך שגם ככה, התמודדות בשוק תחרותי אינה קלה, והיא הופכת לעוד יותר קשה כאשר חלק מעובדיו לא יכולים להגיע לעבודה משום שנופלים עליהם טילים, או שהראש שלהם לא בעבודה משום שהם דואגים לביטחונם ולביטחון משפחתם. המפעל עצמו חטף טילים לא פעם וחווה גם ניסים, ב"ה, אבל כל זה עולה המון כסף ולא יוצר סביבה עסקית מעודדת צמיחה.
אותו מנכ"ל סיפר גם על אלפי פגישות עבודה (!!!) שהוא קיים בממ"ד של המפעל, ועוד על ההפרעות שהמצב הביטחוני המתמשך גורם לקיום של שגרת החיים העסקית באופן כללי.
אני חוזר על הדברים הנ"ל משום שנראה לי ברור שכולם מבינים אותם אבל לא תמיד מודעים להם כמו שצריך.
בשנים האחרונות, לאורך כל המאמרים שפרסמתי במסגרת הזאת, דיברתי לא פעם על מה שהכלכלן הצרפתי באסטיה הסביר, על "מה שרואים ועל מה שלא רואים". העלויות של כל דבר לא תמיד גלויות לעין באופן מיידי אבל אין זה אומר שהן לא קיימות.
נכון, למלחמה מול החמאס יש גם מחיר. לכניסה קרקעית יהיה מחיר כבד בחיי אדם בקרב חיילנו. אבל מצד שני להעדר הכרעה במערכה יש גם מחיר כבד מאוד. אולי לא בהכרח בחיי אדם, אבל מחיר כלכלי-חברתי כבד גם הוא מחיר, ולא תמיד פחות כאשר מסתכלים על זה באופן רחב, קר ורציונלי.
למרות שמחיר בחיי אדם כואב לנו במיוחד, האם שיתוק של חלקים גדולים של המדינה באמת פחות משמעותי מכמה אבדות בנפש? לא בהכרח, זה עניין של מינון.
למרות מה שאומרות הבריות על כך ש"לחיים אין מחיר", כלכלנים אומרים שלחיי אדם דווקא כן יש מחיר. נעשה בתחום אפילו מחקרים ומסתבר שאנשים בעצמם נותנים מחיר לחייהם ולחיי אנשים אחרים. המחיר הזה נע בין מדינות שונות, אנשים שונים ותלוי בהרבה גורמים (למשל ברור שמיליארדר ייתן לחייו ערך כספי גבוה יותר מאשר אדם עני), אבל סוף כל סוף, לכולם ברור שיש לחיים מחיר.
אם כן, האם ניתן לסבול שיתוק מתמשך של דרום הארץ וכלכלתה, הפרעה מתמשכת בחיי השגרה, בכל התחומים, יצירת טראומות לאזרחים רבים ובכלל זה לילדים רבים מאוד, ועוד נזקים רבים מאוד בכל תחומי החיים, רק בגלל הפחד של כמה אבדות בנפש במהלך מלחמתי כלשהו?
לרוב, מאמריי בנושאים כלכליים אומרים מה על המדינה "לא" לעשות. איפה לא כדאי לחוקק, למה אסור להטיל מגבלות פוליטיות שרירותיות, ועוד. כידוע, אני תומך בשוק חופשי ומשתדל ככל יכולתי להראות שקיום שוק חופשי ללא התערבות מצד השלטונות מיטיבה עם הציבור, כמעט בכל דבר.
אבל אינני אנרכיסט כלל ועיקר ורצוי בעת הזאת להזכיר שיש למדינה באופן כללי, ולמדינת ישראל בפרט, חשיבות מכרעת בקיום חיים תקינים לאזרחי המדינה. התפקיד מספר אחד בחשיבותו במדינת ישראל הוא לשמור על חיי אזרחי המדינה מפני תוקפנות אנשים אחרים, מתוך גבולות המדינה, ובשביל זה יש וצריך להיות משטרה חזקה ונחושה, וכמובן כנגד אויבי המדינה מבחוץ, ובשביל זה יש לנו את צה"ל.
רצוי מאוד שהמדינה תעשה הרבה פחות דברים בהרבה תחומים אבל דווקא בתחום הביטחון, יש בישראל אזלת יד קשה והעדר עשייה מספקת. יש חובה מוחלטת למדינת ישראל להפעיל את כל הכלים שעומדים לרשותה על מנת להביא ביטחון אישי ולאומי למדינת ישראל ולאזרחיה. ללא ביטחון כזה, ואפילו בלי לדבר לרגע על מחיר הדמים, שאף הוא מחיר, חיי השגרה משובשים, עסקים בורחים והצמיחה נפגעת.
למשל, כבר כ- 30% מן התיירים ביטלו את הזמנתם לנפוש בארץ בתקופה הקרובה, שהיא כמובן שיא עונת הקיץ. מדובר בלא פחות מאשר אסון כלכלי עבור ענף התיירות, שגם ככה שרד בקושי רב את האינתיפאדה של תחילת שנות האלפיים.
לא ייתכן שכל כמה שנים, הענף הזה יספוג עוד מכה ועוד מכה על רקע חוסר הרצון של המדינה לעשות את מה שדרוש כדי להביא לשקט בארץ, למרות שיש לנו את כל האמצעים הטכניים והטכנולוגיים שמאפשרים לנו להשיג את השקט הזה. לא ייתכן שנעמיד את רווחת תושבי עזה לפני רווחת תושבי ישראל.
המחיר הכלכלי-חברתי שמדינת ישראל משלמת על חוסר הכרעה במאבק מול האויב גבוה מידי. דרושה הכרעה, ועכשיו.