ילד עצוב
ילד עצובThinkstock

שאלה: המשפחה שלי בלחץ מטורף מהמצב הביטחוני. אחותי (בת 5) מתבכיינת מכל דבר ולא מוכנה כמעט לצאת מהבית, אחי (בן 10) מציק ומתנהג באלימות (זה לא חדש אבל יותר מהרגיל) , אבי צמוד לחדשות ואימי חייבת לדעת כל הזמן איפה אני נמצא. אני לא מבין את הפניקה הזו, ולא מוכן לשנות את חיי בגלל כמה אזעקות. אני מנסה להרגיע אותם, אבל הם טוענים שאני אדיש ומנותק מהמציאות. מה אפשר לעשות?

תשובה: כולנו מצויים בימים אלו בתקופה לא פשוטה של חוסר וודאות, שיבוש שיגרה ולחץ. חרדה היא תחושה פנימית הגורמת למתח, ועשויה לבוא לידי ביטוי בטווח רחב של תגובות גופניות ורגשיות כמו : כאבי ראש ובטן, הפרעות בהרגלי האכילה או השינה, ביטויי כעס ותוקפנות, הימנעות מחברת אנשים, הצמדות להורים, נסיגה להתנהגויות קודמות כמו הרטבת לילה ועוד. תגובות אלו עשויות להשתנות מאדם לאדם בהתאם למצבו האישי. אני נזכרת, שבתקופת מלחמת המפרץ הראשונה בתור רווקה צעירה, התבוננתי על המצב מנקודת מבט משעשעת. אין ספק ,שעם הזמן כאשר באחריותך אנשים נוספים- אתה כבר נמצא במקום אחר. אולם, החוסן האישי אינו קשור רק במצבנו המשפחתי או מיקומנו הגאוגרפי, אלא בעיקר בפרשנות האישית שלנו את המצב והערכתנו לגבי דרכי ההתמודדות העומדים לרשותנו. ולכן, יש לכבד ולתת לגיטימציה לדרכים המגוונות, בהן כל אחד מאיתנו מתמודד עם המציאות שנכפתה עלינו.

בהתמודדות של ילדים קטנים יש להתחשב בעובדה, שמבחינה התפתחותית היכולת שלהם לפרש ולהבין מצבי משבר מוגבלת. בידם ניסיון יחסית מועט בהתמודדות עם מצבי לחץ, ולא תמיד עומדים לרשותם דרכי התמודדות המצויים בידי הבוגרים. מציאות הקוטעת את הרצף המוכר של קביעות ושגרה עלולה להביא לתחושת חוסר אונים ואובדן שליטה. ולכן, לסביבה החיצונית העוטפת אותם ישנה חשיבות רבה- היא מהווה מעין "מד לחץ" עבורם. הילדים הקטנים אינם מגיבים רק לאיום החיצוני אלא גם לפחדים הדמיוניים ולמתח שהם חשים בסביבתם.

לפי מה שתיארת, אתה מאזן את תגובות הלחץ במשפחתך. אך לעיתים שימוש בהכחשה, זלזול, או התעלמות כמו אמירות :" זה שום דבר, אתם סתם מלחיצים.." - הינם סוג התמודדות נוסף שכנראה מתאים לך יותר. נראה כי מעבר למצב הביטחוני מתרחשת "חזית" נוספת של קושי ביכולת להכיל ולכבד את דרכי ההתמודדות השונות שלך ושל בני משפחתך. זכרו, כי מלבד הממ"ד המוגן והבטוח בו יש לשהות בעת האזעקה, הרי שאנו משמשים מעטפת בטחון רגשית חשובה עבור הסובבים אותנו. גם אם אינך מסכים עם ה"דאגה המופרזת" של הוריך, הרי שהתחשבות במתן עדכון קבוע מצידך תקל על המתח.

כפי שציינתי בתחילה, מידת הלחץ תלויה במידה רבה בפרשנות שלנו את המצב כמאיים והערכת דרכי ההתמודדות שברשותנו. גם אם אין באפשרותנו לשלוט על המצב החיצוני, הרי שניתן לנסות להחזיר את תחושת השליטה במה שתלוי בנו. הרחבת דרכי ההתמודדות של "מה כן ניתן לעשות" עשויה לסייע. ולכן אציג מספר דרכים שתוכל להציע למשפחתך ממקום מבין ומסייע ,ולא חלילה ממקום שמבטל את חרדתם.

שמירה על שיגרה- יצירת סדר יום הכולל קימה ושינה בזמנים קבועים, ארוחות מסודרות, וקיום פעילויות שגרתיות.

פריקת המתח באמצעות פעילות אקטיבית- פעילות ספורטיבית, ביצוע פרויקטים משותפים בבית (בישול משותף, צביעת הקירות וכד' ). פעילות אקטיבית מחזירה את תחושת השליטה והערך העצמי וכאשר מתווספים עזרה, שיתוף ותמיכה מצד בני המשפחה–גוברת רמת הלכידות המשפחתית.

שיתוף ומתן ביטוי רגשי- הקושי שמבטאים אחיך הצעירים מובן לאור המצב ,ולכן ראוי להקדיש להם תשומת לב ולאפשר לפרוק תחושות באמצעות שיח מילולי ו/או באמצעים נוספים כגון: ציור, דרמה , ריקוד, משחק או כתיבה. הורים ו/או אחים בוגרים-ספקו מידע בהתאם להתעניינות של הילד ויכולותיו הרגשיות והשכליות. הקשיבו , ענו על שאלות- גם אם הן קשות או מפחידות. העבירו את המסר, שתחושות של כעס ופחד הן טבעיות ונורמליות ,ושגם אתם חוששים. אל תסתירו לחלוטין את תחושת הדאגה (לילדים חיישנים מיוחדים לקלוט אותנו גם כשנדמה לנו שהם לא קולטים מה מתחולל בתוכנו) לדו' "המצב אכן מרגיז/מדאיג ,אך ביחד נתגבר". שאלו את הילד- "מה יעזור לך להרגיש יותר טוב?", שתפו בהתנסויות מוצלחות במצבים דומים בעבר. מובן שאופן השיחה ומתן המידע צריכים להיות מותאמים לגילו ומצבו של הילד. צמצמו את החשיפה למלל הבלתי פוסק באמצעי התקשורת לזמנים קצובים. וכמובן- אין תחליף לתקשורת לא מילולית של חיבוק ומגע פיזי.

פתרון בעיות - אל תגבילו באופן קיצוני את פעילות ילדכם. עודדו את הילד לבצע משימות כמו העברת חידון בזמן השהות בממ"ד. במידה והילד מתלבט האם לצאת מהבית, בדקו ביחד את האפשרויות השונות, ערכו סדר עדיפות, בחנו תרחישים שונים- "אם יקרה כך- ניתן יהיה לעשות כך.." ועודדו אותו לקבל החלטה ברת ביצוע ,ובכך תגבירו את תחושת השליטה והביטחון העצמי שלו.

יצירת חוויות מהנות ומרגיעות- שמיעת מוסיקה, צפייה בסרטים, משחקים, תרגול הרפיה, וכמובן- שימוש בהומור, שהינו כלי מרכזי בהגברת החוסן האישי.

לסיום, ידוע ש"כשהגלים מתחזקים-החזקים מתגלים"- אי"ה נגלה את החוסן האישי והמשפחתי, וביחד נחזק ונתחזק.

הכותבת היא מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת במכון שילה