בדרכנו הביתה במוצאי שבת משבת מרוממת בישוב מירון, החלה בתי יעלי בת החמש וחצי ליילל ולהתלונן על כאב ראש טורדני. למחרת בבוקר היא לא אמרה עוד דבר על כאב הראש והלכה כהרגלה לגן. לאחר שובה הביתה היא החלה מתלוננת על גירודים באזור הצוואר. לאחר התבוננות שטחית ראינו מעין אדמומיות קלה מאוד וכמובן שמיד מרחנו משחה נגד אלרגיה ולכך אף הוספנו טיפות 'פניסטיל' דרך הפה. במהלך הערב הילדה התלוננה על גרד קל וחזרנו בשנית על הטיפול. יש לציין שהיא ילדה פעילה למדי שמזיעה די הרבה ואף רגישה מעט לעקיצות יתושים שבד"כ גורמות לה להתנפח מעט, ועל כן לא התרגשנו יתר על המידה.
למחרת בבוקר הבטתי על פניה והבחנתי במעט נפיחות ואודם בעיקר סביב הפה כלפי מטה עד לצוואר וסביב העיניים. ביקשתי מבעלי שלא ילך הבוקר לעבודה וייקח את הילדה אל הרופא המטפל שלה בקופת החולים. עם הגעתה של הילדה לרופא הוא מיד שלח אותה לבדיקות דם וביקש בינתיים להמשיך בטיפול נגד אלרגיה, שכן היה נראה שהילדה סובלת מפריחה אלרגית חמורה. הוא אף בחן את גרונה שהיה נראה נפוח ומודלק והיסס האם לתת כבר לילדה אנטיביוטיקה נגד דלקת הגרון או להמתין עם הטיפול האנטיביוטי עד להגעת תוצאות משטח הגרון ובדיקות הדם שלקח. ד"ר בקלו החליט להמתין לתוצאות הבדיקות, מה שבדיעבד הסתבר כפעולה שסייעה בהצלתה מהמצב הקריטי אליו נקלעה ועליו ארחיב בהמשך.
הילדה חזרה הביתה והמשיכה להתלונן על גרד כשבמקביל הנפיחות הולכת ומחמירה. בשעות אחר הצהרים לא חיכינו עוד וניגשנו לרופאה אחרת מכיוון שהרופא המטפל כבר סיים את עבודתו. אף היא אבחנה את הפריחה כאלרגיה קשה ונתנה לה בנוסף לטיפול שכבר קיבלה גם טיפול סטרואידי וביקשה שנחכה לבדיקות הדם שיגיעו בבוקר. במהלך כל הלילה הילדה התגרדה ובכתה מכאבים ואנחנו טיפלנו בה בתורנויות במשחות ובסירופים. חשבנו לקחת אותה עוד באותו לילה לבית החולים אך החלטנו להמתין לתוצאות הבדיקות, החלטה שאף היא בדיעבד התבררה כנס הצלה.
בבוקר יום שלישי שוב לקחנו את יעלי לרופא המטפל שלה שבדק וראה שהתוצאות עוד לא הגיעו ועל כן ביקש שלא נמתין עוד וניסע לבית החולים רמב"ם, בו יש מחלקות מיוחדות לעור ואלרגיה. הקשבנו לעצתו ואף התעכבנו מעט בכדי לנסות לתת לילדה ארוחת בוקר, אותה לא הסכימה לאכול.
הדרמה בבית החולים
בעלי נסע עם הילדה לבית החולים ואני נשארתי עם התינוקת ושאר הילדים. עם הגעתה לבית החולים החלו הרופאים בבדיקת "האלרגיה הקשה" ובינתיים הודיעו לבעלי שלא ברור מה יש לילדה ושמתחילים בבדיקות דם ובלקיחת דגימות. הוא הזעיק את הוריי שהגיעו במהירות לשהות לצד הילדה בכדי שיוכל לשוב הביתה לקחת לה ולו ציוד רלוונטי לשהיית לילה.
מסתבר שמרגע שבעלי יצא מבית החולים החלה הדרמה הגדולה. מצב הילדה החל להתדרדר במהירות כאשר למעט זעקות כאב צורמות היא כמעט והפסיקה להגיב לסביבה. מומחים ובכירים החלו נוהרים אל מיטתה בניסיון להבין את מצבה. משטח גרון חזר חיובי והראה על חיידק הסטרפטוקוק שגרם לנפיחות בגרונה. בשלב זה הרופאים נכנסו לסחרור של טיפול מציל חיים. וכפי שהוריי סיפרו לי יומיים לאחר מכן, נאמר להם שאלו שעות קריטיות. הם לא הבינו עד כמה המצב חמור.... וכמובן שאף לא אמרו זאת לי או לבעלי.
בעלי חזר כעבור מספר שעות כאשר הילדה כבר סוממה לחלוטין. הוא שהה עמה לאורך הלילה שהיה גדוש זעקות כאב וטיפול תרופתי אינטנסיבי ובעיקר אפאטיות מוחלטת מצידה. בשעת ערב מאוחרת אני מרגישה את קרביי מתהפכים בקרבי. משהו לא נותן לי מנוח על אף הידיעה שמדובר בסה"כ ב"אלרגיה" לא נעימה. אני מחליטה לשלוח הודעות למכריי בבקשה שיעתירו בתפילה בעבור ביתי שמאושפזת עקב "אלרגיה קשה". בנוסף אני כותבת בהודעה את הדברים הבאים מילה במילה: "את מי שהשם יתברך אוהב הוא מוכיח בייסורים של אהבה שכן אין רע יורד מלמעלה יתברך שמו כי אם הכל אהבת השם יתברך לילדיו וחסדו עליהם. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו! רק להודות לו יתברך. וכל מטרת האדם בעולם היא לחיות באמונה שהכל מאתו יתברך ויתעלה שמו, טוב גמור באמת! ושהשם יתברך עושה מה שעושה לטובה נצחית ובאהבה אינסופית. לרפואת יעל חנה בת חגית". אני מקבלת תגובות ממכריי שאומרים שלא כדאי להלחיץ את כולם ושבעצם מעתירים בתפילה רק בעבור מי שהוא חולה מסוכן. אני מתעלמת מתגובות אלה ומקווה שהודעותיי יישאו פרי ושכל מי שיכול יתפלל בכדי שהפריחה תיעלם. יש לציין שמעולם לא שלחתי הודעות להתפלל על ילדיי בחוליים קודם לכן.
למחרת היום הילדה מטושטשת ומורדמת לצורך טיפול ובדיקות פולשניות נוספות. אני מגיעה בשעות הבוקר המאוחרות אל בית החולים ונתקפת הלם למראה ביתי היפה, שנראית נפוחה ביותר, כשמעין כוויות אדומות וקילופי עור קשים מכסים את פניה וגופה. בעודי יושבת לצידה ומנסה לשוחח אתה היא שוכבת על מיטת בית החולים בפנים כבויות ובוהה בנקודה דמיונית אחת שעל הקיר שלצידה. אני מנסה לדובב אותה ולהסב את ראשה אלי אך ללא הצלחה. במהלך השעות הבאות אני מתחילה להבין את חומרת המצב ולקלוט שאין מדובר בעוד אלרגיה קשה או דלקת גרון פשוטה כי אם בחיידק אלים ונדיר ביותר שהרופאים בבית החולים הגדול והמנוסה עוד לא ראו כמותו. אני גם מתחילה להבין שהם מטפלים במצב שככל הנראה, רוב ככל הרופאים שסביב ילדתי כלל לא מכירים בפועל, מלבד היכרות בסיסית מתוך הספרות המקצועית עוד מזמן לימודיהם כסטודנטים לרפואה, מי יודע כמה שנים או עשרות שנים קודם לכן. רגע לפני שאני ובעלי שוב מתחלפים בשעת ערב מאוחרת, אני מביטה בילדתי השוכבת חסרת אונים ומצפה. מצפה ומקווה לראותה מחייכת, אוכלת, צוחקת, מדברת או עושה כל פעולה שתאותת לנו שהיא איתנו בכדי להישאר. ליבי נחמץ ומתכווץ בקרבי כאשר עוד רופאה נכנסת רגע לפני שאני עוזבת ושוב נזרקות אל חלל האוויר המילים שאותן אני שומעת כ"כ הרבה פעמים בזמן כה קצר: חיידק אלים, מצב נדיר, שעות קריטיות, עושים כל מה שביכולתנו...
בעלי מחליף אותי ואני יורדת אל רכבי החונה. אני מתיישבת במושב הנהג ותופסת את ראשי בין ידיי. מנסה לעכל ולהכיל את הסיטואציה ההזויה אליה נקלענו. מנסה לא להיבלע אל תוך המערבולת המסחררת שמסתובבת סביבי. ברגע של שברון לב אני שולחת הודעת לכל מי שרק אפשר ובהודעה כתוב כך "נא להמשיך להתפלל ולקרוא תהילים בעבור יעל חנה בת חגית לרפואה שלמה מהרה מאוצר מתנות חינם! חטפה את החיידק האלים ובע"ה יתברך מצפים לשיפור במצב בזכות התפילות. מי שיכול לקבל קבלה טובה לרפואתה יבורך מפי עליון". אני מביטה שוב ושוב בהודעה ושולחת אותה לכל מי שאני רק יכולה. אני מניעה את הרכב ומתחילה לנסוע לכיוון הבית. תוך כדי נסיעה אני מקבלת מבול של הודעות וברגע שאני יכולה אני נעצרת וקוראת אותן. נותנת להן, המחממות את ליבי להפיח בי תקווה. הודעות ששלחו בחזרה אנשים יקרים שהחליטו לקבל על עצמם קבלות שונות ומבורכות לרפואת הילדה. קריאת תהילים, תיקון הכללי, לימוד תורה בתענית דיבור, הקדשת שיעורי תורה לרפואתה, קריאת ספר תהילים שלם, צניעות, הוצאת הטלוויזיה מהבית או מהסלון ועוד. דקות ספורות לאחר מבול ההודעות שאני מקבלת מתקשר אלי בעלי הנרגש ומספר שלפתע פתאום התעוררה הילדה לחיים וביקשה לאכול. מרוב התרגשות מבקשתה הוא פשוט פרץ בבכי משחרר. באותם הרגעים ממש יכולתי להרגיש את חיבוקו האוהב של הקב"ה אלי. מרגישה שאין לי על מי להישען. לא על רופאים ולא על רפואות כי אם רק עליו, רופא כל בשר ומפליא לעשות!
"אני לא מאמין למראה עיני"
אני מגיעה לאסוף את ילדיי האחרים מבית הוריי ושוב מצלצל הטלפון כשבעלי צועק/מבשר על הקו כי הוא רואה נס בשידור חי! "מה קרה?" אני שואלת כשליבי פועם בחוזקה, כמעט וכבר לא עומד בעומס הרגשי המטורף. כהקדמה לדבריו אומר שכל מי שמכיר את אישי היקר יכול להעיד שהוא אדם לוגי וריאליסט לחלוטין ואף לא אחד יכול לחשוד אותו בריחוף יתר.
"את לא מאמינה מה אני רואה!" הוא זועק היישר אל תוך אוזני
"נו, מה קרה?!" אני שואגת מתוך עצביי הרופפים
"את לא מאמינה! אני רואה את האדמומיות שעל פניה נסוגה לאחור. העור חוזר לעצמו בהילוך מהיר!"
"על מה אתה מדבר?! הכל בסדר אצלך? השתבשת?!"
"אני רציני! אני אומר לך! האודם נסוג לאחור. זה כמו בנשיונל ג'יאוגרפיק שמצלמים משהו במשך שנה ומריצים את זה בשתי דקות. אני לא מאמין למראה עיניי! הכוויות נעלמות מהפנים!"
"מה אתה.... מה??......" הוא מנתק את השיחה ומתקשר שוב בשיחת וידאו. "תראי היא אפילו שותה מקשית!"
אני מביטה בשידור חי בביתי שלפני כשעה עזבתי בבית החולים כמעט מחוסרת הכרה, מנופחת כדבעי אך שותה בקשית שבעלי מצמיד לפיה מיץ תפוזים. באותו הרגע ממש אני פורצת בבכי ומנתקת את השיחה שכבדה עליי בכמה וכמה מידות. אני מרגישה צורך עז בוער בעצמותיי לרוץ, לצרוח, לבכות, לשאוג ולשחרר את הגודש הרגשי הבלתי נסבל הזה. באותו רגע אני מרגישה שהקב"ה חמל עלי, חמל עלינו. שהוא רק ביקש עוד התקרבות, עוד תפילות, עוד נשיאת עיניים אליו יתברך. ושאנחנו, בעל כורחנו נבחרנו להיות הצינור שיוריד עוד התחזקות, עוד דבקות בבורא יתברך, שכן מעצם היותי דמות מוכרת מאוד בסביבת מגורינו, ידוע לי שמאות אנשים התפללו וקיבלו קבלות טובות למעננו.
מכאן ואילך השיפור במצבה היה בלתי נתפס בעליל! למחרת היום היא החלה צובעת לאיטה בחוברת צביעה. לאחר מספר שעות היא החלה מוציאה אט אט את שלל המשחקים שקיבלה לאורך אשפוזה ושנרכשו בתקווה שמשהו יצליח ללכוד את תשומת ליבה, לעוררה, להחזירה לחיים. ככל שנקפו השעות הילדה שבה לעצמה ובתחילה קמה ממיטת חוליה אל כיסא הגלגלים, כשבסוף הערב היא כבר רצה ורקדה במחלקת הילדים כשהיא מותירה את כל הצוות הרפואי המיומן עם מבט של תדהמה בלתי מוסתרת. למחרת היום היא כבר שוחררה הביתה וכעבור יומיים לא נותר זכר לכוויות האדומות והמתקלפות שעל פניה היפות, שכן אלה התרפאו באורך פלא באותו רגע יוצא דופן אותו תיאר לי בעלי באותה שיחה נרגשת. ורק קילופים קלים עוד עיטרו את גופה הקטן.
על שרשרת הניסים
וכעת לשורת הניסים שגילינו בדיעבד, התברר כי לו היינו לוקחים אותה לבית החולים הקרוב לביתנו בלילה הראשון, רוב הסיכויים שהיא לא הייתה מקבלת את הטיפול המתאים משום שזהו בית חולים קטן יחסית ובהחלט לא משודרג ומנוסה כמו בית החולים רמב"ם שבחיפה, מה שחלילה היה עשוי לגרום לתוצאות הרות גורל. בנוסף התברר שלו היה הרופא נותן כבר ביום הראשון טיפול אנטיביוטי כפי שסבר בתחילה, זה היה מטשטש את הראיות של המצב האמיתי הקריטי בו הייתה הילדה, מה שעשוי היה לגרום לכך שלא תקבל את הטיפול מציל החיים לו הייתה זקוקה באמת. הכל בידי שמיים, כבר אמרתי?
נס נוסף התברר כאשר גילו לנו הרופאים שבעצם, בשעותיה הקריטיות ביותר של הילדה, הם כלל לא הבינו מול מה הם עומדים ובאיזה בדיוק חיידק הם מטפלים. תוצאות הבדיקות שגילו את החיידק הנדיר הגיעו רק לאחר חלוף הסכנה! מה שאומר שהקב"ה בכבודו ובעצמו טיפל בילדתנו שללא טיפול נכון לא הייתה עמנו כעת. כשאמרתי לאחת האחיות המדהימות שהיו שם שהנס הגדול שהביא לשיפור במצבה אירע אך ורק בזכות התפילות, היא הרימה גבה ושאלה, "ומה איתנו? הצוות הרפואי? גם אנחנו עשינו עבודה מאומצת!" השבתי לה בחיוך ובמאור פנים שגם בשביל לזכות בצוות רפואי מצויין שכזה צריך הרבה תפילות! תשובתי הניחה את דעתה.
ימים ספורים לאחר שחרורה של יעלי התקשר אלי הרופא המטפל שלה מקופת החולים ובפיו בקשה. ראשית עליי לציין שהאחרון הינו רופא ותיק ומנוסה בעל מרפאות עצמאיות ופרטיות. הוא שקיבל לידיו את התיק הרפואי והמשך הטיפול בילדה עבר על המסמכים הרפואיים, ביקש אישור לפתוח את התיק הרפואי לצורכי מחקר ולימוד רפואי שכן מקרה שכזה כלל לא זכור בארץ בשנים בהן הוא עובד. הוא אף ביקש רשות להביא את המקרה לידיעת התקשורת, דבר אליו הסכמנו מיד בתקווה שניתן יהיה להציל ולו רק עוד ילד/אדם אחד.
דבר אחרון חביב. ממצב כפי שהייתה בתי לוקח זמן רב להתאושש ולהשתקם. בד"כ מדובר בסדר גודל של בין שבועות לחודשים. אומנם הקב"ה שרצה להראות לנו שאין טבע אצלו יתברך ושהכל בידיים שלו, הביא לכך שחמישה ימים! בלבד לאחר השלב הקריטי והמסוכן ביותר בו הייתה הילדה, היא שבה לאיתנה וחזרה לגן (באישור הרופא) חדשה ותוססת משהייתה קודם.
אז כל שנותר זה לומר שוב ושוב נשמת כל חי ולהודות, להלל ולשבח לאבינו שבשמיים שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
חגית אמאייב, יועצת נישואין ומשפחה ופסיכותרפיסטית. מפתחת "בשניים ויותר" לזוגיות טובה יותר. [email protected]