גילה אלמגור
גילה אלמגורפלאש 90

חופש הביטוי

אחרי הצלחתם המטאורית של הביטויים "הדרת נשים" ו"תג מחיר", הגיע לחיינו הלהיט המילולי החדש מבית מדרשן של ממשלות ישראל והעולם: "הפסקת אש הומניטרית". שמעתם? הכרתם? בסקר שערכתי בין חבריי בפייסבוק – אנשים אינטליגנטים ומחוברים לאקטואליה מעל הממוצע – כמעט 90 אחוזים מהם לא שמעו על הביטוי לפני המבצע הנוכחי. האחרים סתם שיקרו. טוב, אולי לא. גיגול קצר באינטרנט מגלה אזכור קצר-מועד של הביטוי בימי מבצע 'עופרת יצוקה', לא משהו שהיינו אמורים לנצור לדורות. ולמרות זאת, בשבועיים האחרונים כולם מברברים על הפסקת האש ההומניטרית כאילו הסתובבה בתוכנו מאז ומעולם. יופי של ספין, ממשלת ישראל, הצליח לכם. רק הביטוי הציורי "פירי מנהרות" תפס יותר.

ועכשיו, אחרי שזכינו כבר לשלוש-ארבע הפסקות אש הומניטריות לפחות – או כמו שקוראים לזה בצד הישראלי "יש אזעקה, רוצו לממ"ד!" – מותר לתהות בקול מה כל כך הומניטרי בהפסקות האש הללו. האם חמאס מנצל את הזמן לשיקום ולפינוי, או פשוט נערך מחדש לקראת המשך הלחימה? האם הפסקה שכזו טובה לישראל? האם היא לא מסכנת את חיילי צה"ל? מדוע ממשלת ישראל מאשרת כמעט כל יוזמה להפסקת אש, בוודאי בהשוואה לממשלת אולמרט ב'עופרת יצוקה'? ומדוע אנו נוצרים את האש גם כשהצד השני לא עושה זאת? תקשורת סקרנית וחוקרנית הייתה שואלת את השאלות הפשוטות האלה, ולא רק משתמשת כמו תוכי בכל צירוף מילים שהממסד השלטוני מוכר לה.

ישראל מתביישת

"יש לי תחושה מאוד קשה שזה העם שאני חיה בו. שאני שייכת לעם שלצערי, לפי הטוקבקים והתגובות, אני קולטת שרובו מתלהם וגס רוח והוא באמת חושב שצריך לתת לצה"ל לכסח... רוב האנשים פה מונעים משנאה וצרות מוח... בושה שזה העם שלי". כך אמרה הקומיקאית אורנה בנאי בריאיון למקומון תל אביבי. כעבור ימים ספורים הגיעה החרטה. אינספור נאצות ואובדן עבודה אחד הספיקו לבנאי כדי לבצע פליק-פלאק לאחור, לתמוך במבצע בעזה, ללכלך על חמאס, להכריז על אהבת הארץ, להשתתף בכאבם של בני עמה ולהבהיר שהיא מתביישת אך ורק במתלהמים. על מועד הצטרפותה של בנאי לתנועת 'עוצמה לישראל' תבוא הודעה נפרדת.

בנאי היא לא המתביישת היחידה בחודש האחרון. גם השחקנית גילה אלמגור והבלונדינית אורלי ויינרמן ניצלו את החודש האחרון כדי לדווח על תחושת הבושה שלהן כישראליות. למעשה, לא מדובר בבושה אלא בפוזה של בושה, שהיא כמעט ההפך מבושה. אין כאן הרכנת ראש והתכנסות, אלא מבט נפוח מלמעלה של מי שחש עצמו נאור והומני יותר מרוב בני עמו, כפי שאורנה בנאי תיארה באופן מפורש לפני שהתחילה להתפתל. רצח מוחמד אבו-חדיר, התקיפה בעזה והתלהמות הטוקבקיסטים מימין הם רק תירוץ. מי שמתביישים בישראליות שלהם נוכח אירועי החודש האחרון – עושים זאת גם בימים רגילים בכל תקופה אחרת בשנה.

לה פמיליה ישראל

קשה שלא להתרשם מהמחווה של אלפי אוהדי מכבי חיפה, שנענו לקריאה בפייסבוק להשתתף בהלווייתו של אוהד הקבוצה, החייל הבודד שון כרמלי הי"ד. ההיענות הזאת מדגישה לא רק את כוחה של הרשת החברתית, אלא גם את הפוטנציאל הגלום בקרב אוהדי כדורגל, ומה קורה כשהאנרגיות שלהם מתועלות להבאת תועלת. מובן שבהקשר זה, אוהדי חיפה מייצגים את כלל האוהדים בארץ. יש להניח שאם החייל היה אוהד מכבי תל אביב, גם אוהדיה היו נענים לקריאת ההתייצבות בהלוויה. אם הוא היה אוהד בית"ר – האוהדים הירושלמים היו משתתפים בה, ואם הוא היה אוהד מכבי פתח תקווה – אז האוהד השני בוודאי היה מגיע.

זה היה יכול להיות רגע של מפנה בהתייחסות התקשורת לאוהדים. עיתונות הספורט הייתה יכולה למנף את האירוע הטרגי, לקדם את הסולידריות והאחווה בין אוהדים ולהתחיל להתעלם לחלוטין מהקומץ האלים. רוב אוהדי הספורט בארץ היו שמחים לראות את זה קורה. אבל כבר השבוע חזרה התקשורת לעסוק בכמה אוהדים משועממים של מכבי חיפה, שקיללו את אחד משחקניה הערבים. עיתונות הספורט עדיין לא מסוגלת לתעל את האנרגיות של עצמה כדי להביא תועלת, ולפיכך הסיכוי לשינוי נותר קטן מאפס.

בקטנות

א. בעוד הדרום כמעט מתחרש מהצפירות העולות ויורדות, משפחתי שבאזור המרכז עברה את השבתות הקודמות בלי אזעקה. האם זה אומר שהטילים ארוכי הטווח מקפידים על קדושת השבת יותר מקצרי הטווח? האם הקסאמים הם דתיים-לייט? ואם חלילה יירו עלינו טילים בשבת, האם הם בעצמם יבואו לבית הכנסת כדי לדווח לכולם על התוצאה?

ב. ציון לגנאי מוענק בזאת לתחנת 'רדיו ללא הפסקה', שמשדרת התרעות צבע אדום על רקע – תאמינו או לא – אפקטים של אזעקות. אני לא יודע מה המצב בתחנות האזוריות האחרות, אבל תגידו, החלקתם על השכל? אתם לא מבינים שהמצב רגיש, שבתקופה הזאת אתם צריכים להפוך לרדיו ללא אזעקה? אם אפשר בדרך לכבות גם את זהבי, אז בכלל עדיף.

ג. אם כבר הוזכרה כאן מכבי חיפה, אז במהלך משחק אימון באוסטריה הותקפו שחקני הקבוצה על ידי מפגינים פרו-פלשתינים. כעת מתברר שמכל השחקנים האמיצים שלנו, מי שהסתער על החוליגנים, התעמת איתם וחבט באחד מהם הוא דווקא השוער הזר של חיפה, הסרבי ולדימיר סטויקוביץ'. מה אגיד לכם, אני מתבייש בעם שלי. שתהיה שבת שקטה לכולנו.