ימין, גוש קטיף, כתום
ימין, גוש קטיף, כתוםצילום: פלאש 90

"אזעקה באשקלון, אשדוד ועוטף עזה", הכריזה הקריינית בקול רציני. הרדיו בבית של אסנת היה דלוק רוב שעות היום, והוריה היו דרוכים לשמוע על המתרחש בדרום. אסנת עצמה הרגישה די רחוקה מהמתרחש.

היא גרה ברמת הגולן, וכמעט שלא שמעה אפילו אזעקה אחת מאז תחילת המלחמה. ובכל זאת היא השתדלה לא לשמוע חדשות, כי אז היה קורה לה מה שקרה עכשיו, כששמעה את הקריינית.

"אשקלון, אשדוד, עוטף עזה", הדהדו המילים באוזניה ושאבו אותה מיד אחורה, אל זמן אחר ומקום אחר, שהשתדלה לא לזכור כי אחרת הייתה מתפוצצת מרוב כאב. "אשקלון, אשדוד, עוטף עזה", והנה היא נמצאת תשע שנים אחורה, בבית הלבן והגדול שכל כך אהבה. הבית ביישוב שהיה אחרי אשקלון, ועוד קצת אחרי עוטף עזה.

אבל שם אפילו לא היו אזעקות. הפצצות היו נופלות בלי התרעה מוקדמת, ולפעמים בהפרשים של כמה דקות בלבד. אבל לאסנת ולחברותיה בכלל לא היה אכפת. בהתחלה הן קצת פחדו, אבל אחר כך הן שיננו את כללי הבטיחות, התפללו לה' וראו הרבה ניסים. כך למשל, בשבת אחת באמצע הפעולה, כשהמדריכה אמרה להן להתפזר ולהתחיל במשחק מחבואים. כולם רצו למצוא מחבוא הולם, ובדיוק במקום שבו ישבו לפני רגע נחתה ברעש פצצה.

אסנת התנערה מהמחשבות. היא לא רצתה להיזכר בחול הצהוב, בים, בחברות ובדשא הירוק שלפני הכניסה לבית. לא היה לה כוח לבכות כל כך הרבה שנים. היא ניסתה להסיח את דעתה בעיסוק אחר, ואז שמעה את אמא מדברת בטלפון: "כן, בוודאי, בשמחה. אז מתי הם מגיעים? בסדר, אנחנו נכין שלוש מיטות אצלנו בבית". אמא סגרה את הטלפון וניגשה לחדרה של אסנת.

"אמא, מה את עושה?" הסתקרנה אסנת למראה אמה המנערת שמיכות וסדינים ופורשת אותם על מזרנים.

"עוד מעט יגיעו לכאן ילדים מקיבוץ בדרום שבאים לרמת הגולן לנוח מההפגזות. אמרתי שאנחנו נארח שלושה ילדים, וחלק יישנו בחדר שלך. בסדר?". אסנת הסכימה, והחלה לסייע לאמה בסידור החדר.

כעבור כמה שעות נשמעו דפיקות בדלת. "שלום, משפחת אביאל?" שאלה האישה בדלת.

"כן, ברוכים הבאים", חייכה אמא והחוותה בידה לשלושת הילדים המבוישים שעמדו מאחורי האישה להיכנס לסלון.

הם היו שני אחים קטנים ועוד אחות גדולה, בערך בגיל של אסנת. אמא הציגה את כולם לכולם. האחות הגדולה, שקראו לה טל, הייתה נערה חייכנית וחברותית, והיא ואסנת מצאו להן מיד נושאי שיחה משותפים.

"היית פעם בדרום?" שאלה טל את אסנת כשיצאו לטייל אל חוות הסוסים ביישוב. אסנת נחנקה לרגע. מה פירוש הייתי בדרום? רצתה לצעוק, זה היה הבית שלי עד שגירשו אותנו משם! אבל במקום זה היא עטתה חיוך מאולץ על פניה: "כן, פעם גרנו שם, בגוש קטיף".

טל צמצמה את עיניה, כמנסה להיזכר במשהו: "גוש קטיף? זה היה קרוב לקיבוץ שלנו. אף פעם לא הייתי שם אבל שמעתי את המבוגרים מדברים על זה. אני זוכרת שבחדר האוכל דיברו על תוכנית ההתנתקות, וכמה טוב שנצא מעזה ולא נהיה שם יותר".

אסנת לא הצליחה להתאפק ושאלה כמעט בזעקה: "כן? ומה המבוגרים שלכם אומרים עכשיו? הם רואים כמה טוב לכם שם בקיבוץ עם הטילים, והפצצות והמנהרות המסוכנות?".

טל השתתקה. היא לא ידעה מה לענות ורק אמרה: "אני הייתי אז ילדה קטנה ולא הבנתי הרבה. אבל היום אני מבינה הרבה יותר. אני מבינה שנמאס לנו להתחבא במקלט כל עשר דקות, ושהחופש הגדול שלנו נהרס, ושאנחנו צריכים לפחד שאולי ייכנסו לקיבוץ שלנו מחבלים. אני מבינה שאסור שהחיים שלנו ימשיכו ככה".

אסנת התבוננה בטל מהורהרת. היא ידעה מה צריך להיות הפתרון.