ט' באב נגמר והמשיח לא הגיע, מה עכשיו?

לאחר שבועות בהם עם ישראל התאחד בתפילה יכולנו להריח שהגאולה כבר כאן, מה קרה?

יעל רון , י' באב תשע"ד

מחלקים צ'ופרים לחיילים בגוש עציון
מחלקים צ'ופרים לחיילים בגוש עציון
באדיבות מועצת גוש עציון

לפני חודש התקשר בעלי מהעבודה, אמר לי שהוא בדרך חזרה הביתה. שאלתי מה קרה, למה הוא יוצא ככה באמצע יום עבודה והוא סיפר שקיבל צו שמונה והתבקש לגשת לנקודה שנקבעה במהירות האפשרית.

בראש שלי התחילו לרוץ מחשבות. מצד אחד גאווה גדולה, שהנה בעלי זוכה להגן על מדינת ישראל בימים לא פשוטים אלו, ומצד שני תפילה שלא ישימו את הכוח שלו במקום מסוכן, ושהוא יחזור הביתה בריא ושלם.

בלילה שבו הסעתי את בעלי לנקודת האיסוף חוויתי את האזעקה הראשונה, רצתי עם הילד שלי לממ"ד של השכנים והתקבלתי בסבר פנים יפות, אפילו הזמינו אותנו לישון שם בלילה. מאותו רגע התחילו שלושה שבועות בהם כמעט מידי יום נשמעה אזעקה ואני רצה עם בטן הריונית לממ"ד עם ילד ששוקל 12 קילו בידיים.

ניסיתי לשמור על השגרה, לא להוציא את הילד שלי מאיזון, וברוך ה' אנשים רבים באו לעזרתי. מעבר למשפחה שהתגייסה לעזור לי, לאמא שפתחה את ביתה ואמרה שאבוא אליה, שלא אישן לבד, נקרו בפניי אנשים טובים מעם ישראל, האלו ששלחו פרחים ושוקולדים לפני שבת, אלו ששלחו אלי אוכל מבלי להכיר אותי ואלו שהציעו את שירותי השמרטפות שלהם בחינם.

המקרה שלי, הוא מקרה יחסית קל, היו נשים עם יותר ילדים שבכלל לא היה להם ממ"ד ולא גרו בקרבה להורים ועדיין, למרות שהמקרה שלי היה יחסית קליל, היתה התגייסות מלאה שחיממה את הלב. הודעות, שיחות טלפון, שרק אגיד מה אני צריכה, שלא ארגיש ואהיה לבד.

במהלך כל אותם ימים, קיבלתי הודעות על יוזמות מקסימות לאנשי הדרום שכדאי לי לכתוב עליהם. בכל יום פתחתי את המייל ועמדו למולי כמה סיפורי חסד מרגשים של בני נוער שהחליטו לעזור לתושבי הדרום, המרכז, לחיילים, לנשות המגויסים ולהורים ששלחו את בניהם לקרב. אלו היו שבועות מטורפים, לא הספקתי לכתוב כתבות על כל החסדים שברוך ה' רק הלכו, התרבו והשתדרגו.

אתמול, בבוקר תשעה באב מזג האוויר היה שונה. רוח נשבה, השמים היו מעט כהים ונראה היה שעוד רגע יפתחו השמים ונשמע את דבר האלוקים, נזכה לראות את הגאולה לה אנחנו מחכים. הסתכלתי מבעד לחלון, חיכיתי לדבר אלוקים חיים, חיכיתי לשמוע אותו מודיע שהנה, הגיע הזמן, מגיע הגואל.

חשבתי על כל מעשי החסדים, על האחדות של עם ישראל שהתגלתה בשבועות האחרונים וביקשתי מאלוקים שיראה את האחדות שנוצרה בעם, איך כמעט כל אדם הקריב מעצמו, הקריב את הדברים היקרים לו מכל למען שלום עם ישראל בארץ המובטחת. איך גם מי שנמצא הרחק מהדרום או מהשטחים שהיו תחת מתקפה התגייס או לפחות הדיר שינה מעיניו בדאגה לחיילים שלנו, שהם כמו בניו, לפחות הזיל דמעה והצטער כשאחד מהבנים נפל.

תשעה באב הסתיים, המשיח לא הגיע ואני נשארתי עם סימני שאלה, מה הלאה? מה עכשיו אנחנו צריכים לעשות? הגאולה כל כך קרובה ואיך נפספס אותה? איך נחזור לשגרה שיש בה אחדות ואחווה כמו שהיתה בשבועות האחרונים? איך נוסיף לקודש ולא נוריד ממנו? פעם קראתי ששאלות גדולות, התשובות המלאות שלהן אינן מגיעות מיד, ואם הן מגיעות מיד אז הן לא מספקות ויש לחשוב על התשובות מחדש. אינני מנסה להביא כאן פיתרון קסמים אלא להוסיף למודעות, לבקש מכל אחד מעם ישראל שעם סיום המבצע, עם סיום תשעה באב והחופש הגדול לא ישכח להמשיך להתאחד למען עם ישראל, להוסיף אהבת חינם.

זה יכול להיות בדברים הפשוטים, לשים לב אם יש מישהו שזקוק לעזרה, קשיש שמסתובב עם סלים כבדים אותם אתם יכולים לסחוב במקומו, לשאול לשלום המנקה במקום העבודה או לחייך בלבביות לנהג האוטובוס בבוקר ולאחל לו יום טוב. זה יכול להתחיל בשינוי תודעתי, לא לשייך את עצמך בתור בן אדם לקבוצה מסוימת בעם ישראל אלא לעם ישראל כולו, לא למצוא חסרונות בקבוצה כזו או אחרת בעם ישראל ולהעצים את הקבוצה אליה אתה משתייך אלא לשייך את עצמך לכלל עם ישראל ואז בכלל, אין קבוצות.

לדון לכף זכות אנשים שאינם מסכימים עם הדעות שלך, להסתכל על כולם בעין טובה. אני מאמינה, שאם נמשיך עם הרוח שהיתה כאן בשבועות האחרונים, עם האחדות שהתגלתה עם הבשורה הקשה על שלושת הנערים החטופים ועד ימים אלו של סוף מבצע 'צוק איתן' נזכה לגאולה בקרוב, בקרוב ממש.