לדמיין את הטוב

אני מדמיינת את איתן מיכאל יורד מההסעה ורץ בשביל לזרועותיי... מצדי שיהיה עדיין עם סדים והליכון, אבל מבטו ממוקד, והוא על רגליו...

רעות לוי , י"א באב תשע"ד

יש על מה להודות
יש על מה להודות
רעות לוי

בלילה שאחרי התאונה לא נרדמתי. הגוף כואב והלב עוד יותר. הראש לא נח לרגע והמחשבות צפות ועולות. המחשבה שאותה אני זוכרת עד היום היא סיטואציה שדמיינתי בשלוש בלילה כאשר אחותי לא משה ממיטתי וייחלה לרגע שאירדם ואצבור כוחות. אמרתי לה כך: "את יודעת, בעוד כמה שנים אני אלד תאומים, וזה יהיה אירוע כזה משמח, ואיתן מיכאל יעמוד על רגליו, וכולם יגידו: זה הילד שהיה בתרדמת ותראו איך הוא מתפקד רגיל עכשיו"...

אז תאומים לא בטוח שיהיה לי, אבל בעז"ה שמחות נוספות יהיו ובהן נחווה את שיקומו ונראה אותו מתהלך בין האורחים..

עצם הדמיון של העתיד הטוב נוטע בי כוחות גדולים להמשיך במאבק היומיומי עם הכאב וחוסר הוודאות.

כך היה לי גם בתקופה שלאחר הגירושין. חייתי בחור שחור עמוק מאוד, בחורה בת 24 עם ילד בן שנתיים, גרושה, לא קולטת שאכן זה קרה, צריכה להתחיל הכול מחדש, להאמין בעצמה, להאמין שמה שקרה הוא לטובה, לטפל בילד ולהעניק לו חיים שמחים ולא חלילה דיכאוניים...

ואז בכל פעם שהייתה לי נפילה, דמיינתי את עצמי נשואה באושר לאדם טוב שמכבד אותי, שאוהב אותי ללא תנאים, שמשקיע בילד שלי כאילו הוא ילדו, שאני מאוהבת, מאושרת, מספרת לכולם על תקופת הגירושין כעל תקופה רחוקה שכבר קשה לזכור כמה היה לי קשה בה...

עצם הדמיון של העתיד, כבר פועל בהווה, כי אני מנסה לפעול בכדי להגיע למצב שאני מייחלת לו.

אז צברתי בטחון עצמי, האמנתי שמגיע לי בחור מעולה שיאהב אותי, זה שהנישואים לא הצליחו זה לא אומר שאני לא אצליח בנישואים השניים. אני בחורה מעולה, והוא הפסיד.

וב"ה זכיתי להינשא לבחור מדהים, כמו בחלומות שלי.

ולכן גם בניסיון הקשה הזה, אני מדמיינת את איתן מיכאל יורד מההסעה ורץ בשביל לזרועותיי... מצדי שיהיה עדיין עם סדים והליכון, אבל מבטו ממוקד, והוא על רגליו...

אני מדמיינת אותו הולך לבית ספר רגיל, ולא לחינוך מיוחד, מלווה אותו ביום הראשון מלאת התרגשות ודמעות של שמחה, רואה אותו בחור, חייל, תחת החופה, נשוי וכו'

ואני גם אומרת לו את זה, מבחנתי הוא עכשיו חולה ואנחנו בתהליך של החלמה שיש לה סוף. אני עושה הכול כדי שהוא יאמר לי: "אמא, תמיד ראיתי חיוך על פניך, תמיד נסכת בי כוחות שאני מסוגל, ובזכותכם משפחה יקרה ובזכות רצונו של ריבונו של עולם, חזרתי להיות ילד רגיל".

המציאות היומיומית קורעת את הלב, מצבו העכשווי, חוסר התפקוד שלו, ההשוואה למה שהוא היה לפני התאונה. בכל סיטואציה קשה כזאת אני מנסה בכל כוחי לגרש את המחשבות הקשות ומדמיינת את הטובות.

במוצאי שבת אחת, כאשר איתן מיכאל עוד היה מאושפז באלי"ן, יצאנו לשבת להורים עם כל האחיינים. שבתות כאלה הן הכי קשות בשבילי. לראות את האחיינים בני גילו מתקדמים בהתפתחות שלהם, וגם אלא שנולדו אחריו כבר הולכים ומדברים. וכל בכי או קריאה: "אמא", אני לרגע רוצה להיסב את ראשי, אך בלב שבור נזכרת שזה בטוח לא איתן מיכאל שלי. הלוואי ואזכה לשמוע כבר את קולו ואת קול בכיו.

ומתוך הכאב הגדול נכתב השיר הבא:

אמא, קוראים הילדים,
ואת ראשי אני מפנה כבימים רגילים.
אך שוב אכזבה פולשת לליבי הקרוע לגזרים,
זה לא ילדי שקורא לי בקולו הנעים.
הוא עוד לא קורא "אמא, אל תדאגי."
הוא לא אומר "אמא אותך אני אוהב".
הוא לא לוחש "אמא תני לי נשיקה על הלחי".
הוא לא מבקש חיבוק גדול מאמא,
הוא שותק.
ואני נותנת לו חיבוק ונשיקה,
ואני אומרת לו כמה אני אוהבת אותו,
ואני מתחננת לפניו שיאמר כבר "אמא,
ומדמיינת ששפתיו הנעות לוחשות-
"השבוע אמא,
תהיינה בשורות טובות".

מאמינה אני בכל ליבי ש"לפעמים חלומות מתגשמים" אם פועלים לקדמם ואם מאמינים בכוחות שיש בנו כדי להוציאם לפועל.

רעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-3 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. reutkoch@walla.co