מאיפה שואבים כוחות?
מאיפה שואבים כוחות?רעות לוי

אנחנו בחופשה עם כל המשפחה שלי.

האם אפשר לקרוא לזה נופש?

אתאר לכם בכמה מילים ותחליטו אתם.

איתן מיכאל המתוק צריך לאכול אוכל טחון, הוא לא נהנה מהמנגל ולא מהפיצה, לא מהצ'יפס ולא מכל החטיפים... אנחנו טוחנים לו ירקות ובשר.

כולם בבריכה, קופצים, משתוללים, נהנים, משחקים, מתגרים האחד בשני, החיוך לא מש מהשפתיים. ואני יושבת עם בני המתוק על שפת הבריכה, ומדובבת לו את מה שקורה בבריכה.

הלב נצבט מכאב, הוא לא נכנס למים, אפילו מצופים וגלגל ים לא יעזרו לו להנות.

מנסה לתת לו שלוק, שימצוץ קצת ויהיה לו קר ונעים, אך השלוק נמס מהר יותר מהיכולת של איתן מיכאל ליהנות ממנו...

הוא מתחיל להזיע, חם לו מאוד, אני חוזרת איתו לצימר, יושבים במזגן, והדמעות זולגות. כן, גם לאחר שנה וחצי הן צפות ומגיעות.

צברתי אותן במשך כמה ימים, התגברתי, צחקתי עם כולם, שיחקתי עם האחיינים המתוקים, אך בשלב מסויים הכאב עולה וחייב לצאת החוצה.

נמצאת איתו 24 שעות, משתדלת לא להשאירו לבד, שירגיש אותנו תמיד, וזה בא על חשבון שני אחיו היקרים. מתפללת לאלוהים שייתן לי את הכוח לתת את תשומת הלב מבלי שאף אחד ייפגע.

נוסעים לפארק משחקים ענק. שומעת את צהלות הילדים, רואה איך כולם רצים, נופלים, קמים, מטפסים, מסתובבים, מתנגשים האחד בשני, נעלמים ושוב מתגלים.

אני צוחקת בלב שאם איתן מיכאל היה עכשיו בריא, ממש לא הייתי יכולה לשבת לי בשקט ולחשוב מחשבות.

והוא יושב בעגלה לידי, וחיוך על פניו, כאילו אומר לי: "אמא, אני יודע כמה קשה לך, אבל אני נהנה גם לשבת בעגלה ולהקשיב לקולות הילדים, אני זוכר מהי שמחת ילדות ובעז"ה עוד אחזור אליה במלואה".

בשנה שעברה לקחנו אותו לחופשה כשלושה חודשים לאחר התאונה, ביקשנו אישור מאלי"ן ולא ויתרנו עליו.

ב"ה רואים את ההתקדמות משנה שעברה, הוא מזהה אותנו, נהנה איתנו מהעולם שלו, מחייך בלי סוף, מאושר. כמה אני צריכה ללמוד ממנו לחייך תמיד, גם כשהמצב לא הכי טוב...

אין מקלחת מתאימה לקלח אותו, מאלתרים משהו, העיקר שיישן נקי ומצוחצח, שביל הגישה לצימר מכוסה באבנים, קשה להגיע אליו עם העגלה... מסתדרים.

במיטה הוא ישן עם אחותו שב"ה זזה בלי סוף בלילה, אז מתעוררים כמה פעמים לראות שהוא לא נחנק חלילה או שכואב לו, או איזה זבוב מצא לו מקום לנוח, כי אין מי שיעיף אותו...

ערוץ הופ מנעים לנו את הזמן יחד בצימר, אבל אני יודעת שזוהי תקופה זמנית ובעז"ה בשנה הבאה הוא כבר ירוץ בין השבילים ויקפוץ לבריכה.

כמובן שהמחשבות לא עוזבות, איך זה קרה לנו, מדוע מגיע לנו שחיינו יהיו כה מסורבלים, כואבים ותמיד עם איזו צביטה בלב?

מזוודות אורזים ולנופש יוצאים,
להיות יחד כל המשפחה ועם בני הדודים.
הילדים ביחד נהנים,
צובעים,
רוקדים,
משחילים חרוזים,
ואתה-
בעולמך,
בשתיקתך,
משקיף עליהם במבטך,
שקוע בנסתרות מחשבותיך.
ואני-
בוכה מגעגועים,
מהזיכרונות שצפים,
איך היית אתה מפעיל את כל הילדים,
מלא בשמחת חיים.
ועכשיו-
אתה לא מש מזרועותי,
מביט לתוך עיני,
מרגיש את נשיקותי,
סופג את דמעותי,
מעניק כוח למשברי,
מייחל לחיוכי,
נמס בחיבוקי,
ואני שואלת אותך אלוקים,
מאיפה בכל פעם כוחות חדשים
שואבים?
האם נצליח בכל פעם מחדש לצלוח את המשברים?
באמונה נאחזים,
אחד בשני תומכים,
ולייאוש לא נכנעים.
בוכים,
את הדמעות אוספים,
ומתרוממים.

הוא שוכב במיטה ונהנה מהמזגן, משמיע קולות, ואני מנסה להבין מה רצונו. שומעת את הקולות בחוץ, ואני את קולו של בני מנסה להבין, ולא רק את קולו, אלא גם את קולו של ה', הרוצה ממני עכשיו להיות חזקה, ליהנות גם מהמצב הנוכחי, לדעת להסתכל בחיים על כל דבר כתקופה שחולפת, אך למצות אותה ולא לחכות שתחלוף. כמו שאמר שלמה המלך: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים".

אז בואו נסכם ונאמר שאולי אינני נהנית במאה אחוז מהחופשה, אך היא מאתגרת אותי, מקרבת אותי לבעלי המקסים שכל כך מסור אלי ולילדים, ומזמנת לי אפשרות ללמוד כיצד להנות גם כשקצת קשה ומסורבל, אבל אין וויתורים, החיים ממשיכים ועלי להפיק את המיטב גם מתקופה קשה וכואבת זאת.

רעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-3 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. [email protected]