המכתב שבניה לא כתב

8 שנים לנפילת בניה ריין, סופדת לו אמו חגית שמספרת על מפגש עם פצועים ומשפחות שכולות וכותבת לכולם את המכתב שבניה לא כתב לה.

חגית ריין , כ"א באב תשע"ד

חגית ריין
חגית ריין
ערוץ 7

בניה שלי,

שמונה שנים אנחנו אחרי המלחמה ההיא ואחרי ההיא ואולי לפני ההיא... עד המלחמה הבאה...

עוד לא הגענו אל המנוחה ולנחלה, עד אז נמשיך להלחם על הארץ הזאת.

"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם"... כמה ניסים היו לנו במבצע הזה..

אבל בניה, לפני הכול אני רוצה להודות לקב"ה על כל החיילים שחזרו הביתה, להודות בשמך ובשמי , בשם אבא ובשם כל מי שנמצא כאן ובעצם בשם כל עם ישראל . תודה ענקית לחיילי צהל שלחמו כאריות במבצע "צוק איתן".

הרבה ממפקדיך , חייליך וחבריך גם הם נלחמו וחלק מהם אף הגיע לכאן היום ואנו מאוד מאוד מעריכים זאת. נתפלל שנעמוד כצוק איתן ולא נכנע לדרישות החמס והשקט יחזור לדרום.

מצאתי את עצמי במלחמה הזאת מתפללת יום ולילה לבורא עולם שיחזרו כולם בשלום. בקשתי מהקב"ה פרוטקציה, בקשתי שהפעם מלאך המוות ידלג עלינו , על משפחתנו, והקב"ה שמע לתפילתי ואבינועם גיסך חזר בשלום למוריה ולילדים. הזדמנות לומר לך, אבינועם תודה על כל מה שעשית ותעשה ולא פחות תודה למוריה אשתך שבמקרה היא גם בתי הצדיקה שעמדה בגבורה במלחמה, ובכלל בכל יום.

בניה שלי, כמו שאתה וכולם יודעים, במלחמה לא כולם חוזרים... כן אנחנו יודעים שבשביל לחיות כאן צריך לדעת גם למות עבורה, עבור המדינה. והפעם שישים וארבעה חיילים גיבורים כמוך מסרו את נפשם כדי שאנחנו נמשיך לחיות כאן. וכמו שאתה מבין ומכיר את אמא שלך, לא יכולתי לשבת בבית ויצאתי לשטח... לא לבית חנון, סג'זיעה ועזה , אלא לצפת לפוריה, טבריה, גינוסר, תל אביב סביון ועוד ועוד.. כן, נסעתי בכל הארץ למשפחות השכולות החדשות. הגעתי ל כ 60 משפחות שהחיים שלהן השתנו מרגע הדפיקה הגורלית בדלת.

היה חשוב לי לבוא אליהם ולומר להם "תודה" על שחינכו בן כזה שמסר נפשו על ארצנו המיוחדת, להיות איתם בכאבם (שמשום מה מוכר לי כל כך)

והעיקר, חשוב היה לי לומר להם שבמשך השנים לומדים לחיות עם הכאב הנורא הזה.

אמרתי להם, עכשיו לא תבינו אותי , עכשיו הזמן שלכם לבכות לכאוב ולהתאבל אבל אני רוצה שתדעו שיש אור בקצה המנהרה וסליחה על המילה "מנהרה" שהיום היא כה פופולרית , אבל כן, המסע שלנו זה כמו מנהרה שיש בה תחמושת, חומרי נפץ לפעמים בטונות ולפעמים פצצות קטנות יותר. וצריך לגייס את כל הכוחות עד שמפוצצים את המוקשים, עד המוקש הבא וכך מתקדמים לאט לאט , צעד אחר צעד. לפעמים הולכים צעד אחורה, לפעמים שניים קדימה. זאת הדרך שלנו , קמים ונופלים וממשיכים יותר חזקים.

אין קיצורי דרך.

היום יש כיפת ברזל. לנו לא יעזרו גם כיפות ברזל. אנחנו צריכים כוחות מברזל, אבל מה, תדעו שהקב"ה נותן את הכוחות האלו, רק צריך לפתוח את הכלים והצינורות, לקבל אותם ולעבוד איתם. זו עבודה! אם לא עובדים, אז נופלים.

לא נתתי אצל המשפחות מקום שידברו עליך, למרות שהרבה הכירו וידעו אבל לי היה חשוב לשמוע מהן על הבן שלהן ולענות על השאלות שתמיד חזרו, איך ממשיכים? מאיפה יש כוח? וכו'

אולי פעם אכתוב ספר על המסע שלי בארץ ישראל בחודש האחרון במשפחות המדהימות האלה אבל לא כאן המקום והזמן להרחיב.

אגב, הזדמנות לומר תודה לחברות בישוב שליוו אותי כל בוקר ונהגו עבורי בכל רחבי ארץ ישראל.

אתה מכיר את אמא שלך. לא הסתפקתי בביקורים אצל המשפחות השכולות, הלכתי גם לבקר פצועים וגם על זה אפשר לכתוב ספר...

השבוע הייתי אצל שי חי סימן טוב המג"ד מגולני (לא היחיד), שנפגע לדעתי הכי קשה במלחמה הזאת. הוא משותק מלמעלה עד למטה , רק הראש עובד. נכנסתי אליו, והוא, שי, עם חיוך ענק מרוח על פניו.

אני אומרת לו, "שי, איזה חיוך", והוא עונה לי "החמאס רצה למחוק גם את החיוך אבל את זה לא אתן לו. אנחנו נמחק את החמאס לפני שהוא ימחוק ממני את החיוך..".

וחוץ מזה הוסיף, "כשאני רואה אותך אני נזכר בשיחה שהעברת לנו בפו"ם על בניה הגיבור והנה אני כאן חי, יכולתי להיות איפה שבניה היום ובכל זאת אני כאן. קבלתי את החיים במתנה ואני אומר תודה לאל. בזכות בניה שלך ואחרים כמוהו אנחנו כאן...!!".

אחרי דבריו אלו נעתקו המילים מפי (מה שבדרך כלל לא קורה לי)

בהזדמנות זו אני מבקשת מכל הציבור להתפלל לרפואת שי חי בן לילי וכמובן על כל שאר עשרות החיילים הפצועים.

בביקור אחר שלי בבית חולים בלינסון, נכנסתי לחדר, חייל רואה אותי, מתיישב על המיטה ומצדיע. הסתובבתי כי חשבתי שאחרי נכנס מפקד שלו והוא מצדיע לו, ואז אומר לי החייל הפצוע: "אמא של בניה, לך אני מצדיע ולבניה שבזכותו אני כאן. שמעתי אותך בבה"ד 1 ותדעי שהשפעת מאוד על השירות הצבאי שלי, אני זוכר שאמרת שבניה אמר "טוב לחיות בעד ארצנו אבל אם צריך, טוב למות בעד ארצנו ואני רק נפצעתי", השתתקתי...

כמו שאתה מבין הלכתי כאילו לחזק ויצאתי עם כוחות. איזה חיילים, אחד אחד, פתאום גם הבנתי ששמונה שנים שאני מכתתת את רגלי בארץ ומעבירה שיחות לנוער ולחיילים כנראה שזה משפיע קצת בכל זאת על רוח הלחימה...

אני תמיד מדברת על הרוח. כי בזכותה ננצח. נמצא כאן המג"ד אוהד, הוא סיפר לי שבצוק איתן הוא היה בראש הטור של הטנקים וכולם אחריו כמו שצריך... הוא חטף טיל נ.ט. לטנק ומעיל הרוח הציל אותם. אמרתי לו שזה לא המעיל רוח, אלא זו הרוח של המפקד שהולך בראש הכוח ואומר "אחרי", הדוגמא האישית של המג"ד (הפעם לא ישבו בפלזמות) מעיל הרוח לא מועיל אם אין את הרוח של החיילים.. והיא הייתה ועוד איך... יש לי עוד הרבה מה לספר אבל אני לא רוצה להלאות את הציבור.

לסיום רציתי להתייחס לתופעה שגיליתי במלחמה האחרונה. הרבה חיילים כתבו מכתבים לפני הכניסה לקרב להורים שלהם. לחלק נחשפתי בביקורי אצל המשפחות.

חשבתי לעצמי שאם היו מבקשים ממך לכתוב מכתב לפני שנכנסת ללבנון, מה היית כותב. תרשה לי, אני מנחשת מה אתה היית כותב לנו:

"לאבא ואמא היקרים והחשובים לי מאוד,

אם אתם קוראים את המכתב הזה, סימן שאני כבר לא פה.

סליחה שלא נפרדתי כמו שצריך, אבל מי יודע מתי...

אבל אמא, נדמה לי שהחיבוק והנשיקה שנתתי לך בצופים ליד הכניסה לבסיס היה שם משהו מעבר... ללא מילים!

אני יודע שמאוד יכאב לכם ויהיה קשה, אבל זה מה שחינכתם אותי, לתת הכל למען המדינה ולמען האנשים שחיים בה, אז אני בטוח שהכאב יהיה מהול בגאווה וזה יקל עליכם.

אימא, את שתמיד אומרת שבמלחמה לא כולם חוזרים ושהקב"ה מחליט מי חוזר ומי לא, אז הפעם הוא בחר בי, ואני רואה זאת כזכות למען ארץ ישראל שלי.

אימא, אני יודע שלך יהי קשה במיוחד בהתחלה כי את לוקחת הכול עם כל הכוחות והעוצמות, אז כמו שתפלי לתהום כך גם תקומי גבוה. הקב"ה ישלח לך ולאבא כוחות כדי שתתנו אח"כ לאחרים. גם אני אדאג לזה, הרי הרוגי מלכות נמצאים במקום הכי הכי..

בעצם אף פעם אבא ואמא לא אמרתי לכם עד כמה אני אוהב אתכם ומעריך אתכם ומודה לקב"ה שנולדתי לכם. אבל נדמה לי שהרגשתם את זה עמוק עמוק בלב, את אהבתי – כמו שאני הרגשתי זאת עמוק עמוק, ועם זה אני הולך השמימה.

לא היה צורך בהרבה מילים, הבנו והרגשנו אחד את השני ועכשיו זה יעזור לכולם.

אמא, אני יודע שכשנדנדת לי על חתונה, אמרתי לך אל תדאגי , בגיל 29 אני מבטיח להיות נשוי עם 2 ילדים... אז הבטחתי... כן, אנחנו מתכננים אבל הקב"ה החליט אחרת.

אני מבקש שתדאגי לכרמית שתמשיך הלאה...

אימא, תשמרי על אבא שיעשה ספורט וישמור על הבריאות ואבא, תשמור על אימא שלא תיקח על כתפיה את כל עם ישראל.

לאחים שלי, אל תהיו עצובים. תהיו גאים שאחיכם הלך כדי שאתם תמשיכו לחיות ולתרום למדינה שלנו, ואני מבקש מכם אחים יקרים שאחרי 120 של אבא ואימא אל תשכחו אותי ותדאגו שאתם וילדיכם יעלו לקברי ביום הזיכרון כי אני לא זכיתי לצאצאים משלי.

אז זהו תפקידכם.

בכאב, באהבה ובגאווה
אוהב אתכם, בנכם בניה.