נותרו עוד שבועיים לחופש הגדול, ויש לקוות שרובנו נמצא לפחות עכשיו דרך לנפוש ולבלות, כל אחד כדרכו.
בה בעת, משפחות שכולות רבות מציינות השבוע את סיום ה'שלושים' ושבות לנסות ולצעוד במשעולי החיים. כן חלק מהפצועים הולכים ומשתקמים. כל אלו מביאים יחדיו ליכולת, אולי, לשוב בע"ה לשגרה מסוימת, ולהנות משבועיים אחרונים של החופש הגדול של ילדינו.
צה"ל חונֵך על ברכי התפיסה כי לא משאירים פצועים מאחור, וכך פעלו חייליו בגבורה עצומה בשבועות הלחימה. אך ציווי זה מכוון גם כלפינו! דווקא כעת, כשהמוני המנחמים של משפחות השכול חוזרים לביתם, תפקידנו להמשיך ולגלות שותפות. דווקא כעת, כשהמוני המבקרים בבתי החולים שווים לעיסוקיהם, תפקידנו להמשיך ולתמוך במשפחות יקרות, שלעתים המסע הרפואי-שיקומי שלהן עתיד להיות ארוך ומייגע.
עלינו לקוות כי העם הזה ימשיך לגלות אחווה ותמיכה ולקבל על עצמנו להמשיך לגלותן בעצמנו, ראשית בהמשך שותפות עם מי שאנו מכירים, אפילו מרחוק; ושנית אולי גם בבניית קשר – גם אם רופף – אם אחת מהמשפחות שלא הכרנו לפני המלחמה.
כל אחד צריך לפעול במודע אך באופן שמתאים לו. אדם שמכירים טוב, אפשר מעת לעת לקפוץ לבקר לכמה דקות – כמובן, לאחר תיאום טלפוני. מכר במעגל רחוק קצת יותר, אפשר מעת לעת להתקשר בטלפון. אם זה מעגל שלישי – אפשר לשלוח דואר אלקטרוני או מסרון. העיקר להמשיך לגלות שותפות ועניין, במסע שצריך להיות של כולנו.
בעניין זה יש גם צד חינוכי, בדרך כלל כשאנו מתקשרים לדרוש בשלומו של אדם, אנו לא מעלים על דעתנו לעדכן את ילדינו. אך פה זה דבר כדאי וחשוב. לספר לילדים על המשך הקשר, להזמין אותם לבוא אִתנו לביקור, ולחנך אותם לאותה גישה של המשך מחשבה ועשייה יחד עם משפחות מדהימות שעוד ארוכה הדרך בפניהן.
באופן זה נוכל להמשיך את החופש ואף לצעוד לתוך השנה החדשה, כשאף אנו מתחדשים בתוספת מעגלי מודעות ורגישות. יחד עם ילדינו נזכה להוסיף עשייה למען המשך בניינו של עם בעל אחווה וערבות.