לוחמות בצה"ל. אילוסטרציה
לוחמות בצה"ל. אילוסטרציהצילום: פלאש 90

רז שגיא נולד בקיבוץ השומר הצעיר ניר יצחק, על גבול רצועת עזה, בין חבל שלום לחבל אשכול. בגיל שש עברו בני המשפחה לתל אביב ומשם למצפה רמון.

הוא החליט ללמוד דווקא בפנימייה בעכו, שם עברו עליו שנות הנעורים. עם גיוסו לצה"ל ניסה שגיא להגיע לשייטת, אך נכשל והצטרף לגדוד מורן. הגדוד צורף עד מהרה לחיל התותחנים, דבר שהיה למטה מכבודו של שגיא הצעיר, והוא החליט לעזוב את הגדוד. לאחר קורס מ"כים הגיע שגיא לחטיבת גבעתי, לגדוד צבר, שם עשה את חלק הארי של מסלול השירות הקרבי שלו, מסמל סיור ועד סמג"ד. שגיא המשיך כמ"פ בפלס"ר גבעתי, נשלח לפו"ם וביצע עוד כמה תפקידים, ביניהם מג"ד של גדוד יחמ"מ (יחידת מודיעין מטרות), עד שהשתחרר מצה"ל בשנת תשס"ו בדרגת אלוף משנה.

מנרמלים את המסלול

הנושא של שירות בנות בתפקידי לחימה התחיל להעסיק את שגיא כבר בשנת תשס"א, כשהיה עדיין קצין בשירות פעיל עם דרגות על הכתפיים. "לא יכולתי לזקוף ראש כי הייתי קצין במדים, וככזה אתה לא יכול להגיד כל מה שאתה רוצה ולא לכתוב כל מה שאתה רוצה. זוהי פחות או יותר התקופה שבה שירות בנות בתפקידים קרביים התחיל לצבור תאוצה, עם כניסתן של בנות לשירות בתותחנים ובמקומות נוספים".

אבל הסיפור מתחיל קצת קודם לכן. "בשנת 1996, בעקבות בג"ץ אליס מילר, התחילו בנות להשתלב בקורס טיס, למרות שרק בשנת 2001 סיימה הבת הראשונה את הקורס. בשנת 99' התחילו בחיל האוויר להכניס בנות למערך הנ"מ. היו עם זה המון בעיות. באחד המחזורים 50 אחוזים מהבנות היו מושבתות עקב בעיות פיזיולוגיות. מפקד חיל האוויר הפסיק את הטירונות ופיזר את הבנות בכלל צה"ל. תחשוב על המשמעות, מחזור שלם שחסר בנ"מ. מפקד החיל פנה לצה"ל הגדול וביקש השלמה של בנים וכך סיימו את המחזור הזה".

"בשלב הזה", מציין שגיא, "הפנימו בצבא את הפער הפיזיולוגי, והמענה ניתן בצורה של הקלות לבנות, תוך שימוש במילה המכובסת 'התאמות' שמקוממת אותי נורא. במילים אחרות, משמעות הצעד הזה היא שיש רף, ויש תנאים ויש מדדים, אבל לבנות אנחנו 'נִרמַלנו' את המסלול והן יעשו דברים אחרים. הן ייבחנו על תוצאות אחרות, ילכו פחות, יישאו על גבן פחות, יתאמצו פחות ולמרות זאת אנחנו נסמיך אותן כלוחמות".

באותו זמן גילה שגיא שהוא לא היחיד שמתעניין בנושא שירות נשים כלוחמות ומודאג מהמשמעויות שעלולות להיות לכך. פרופ' עזר גת, ראש החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ואחד מבכירי חוקרי ההיסטוריה הצבאית במדינת ישראל, פרסם בכתב העת הצבאי 'מערכות' מאמר שאותו מגדיר שגיא "מאוזן מאוד". גת ציין במאמרו כי הלחץ לשלב נשים בכל התחומים יגבר, נשים אכן תשולבנה במערכים רבים ואפילו במה שהוא הגדיר "תפקידי לחימה שוליים". אולם בסופו של דבר הפיזיולוגיה תנצח ונשים לא תוכלנה להשתלב כלוחמות בכל המערכים.

המאמר עצמו חשוב פחות, מה שהיה מעניין מאוד הוא התגובות שגרר. "קצינה בצה"ל, אז בדרגת סא"ל, פרסמה בגיליון העוקב מאמר תגובה ובו תקפה את פרופ' גת במילים חריפות מאוד", מספר שגיא. "הקצינה האשימה את פרופ' גת בשוביניזם, למרות שהמאמר שפרסם היה רחוק מכך, וכמעט לא עסקה בתגובה אקדמית עניינית לטענות שהעלה פרופ' גת. אותה קצינה הייתה בתקופה ההיא בעלת תואר ראשון, וזה היה קצת מוזר שבעלת תואר ראשון, גם אם היא סא"ל בצבא, מרשה לעצמה להשתלח כך בראש חוג באוניברסיטה בהתקפה מכוערת כל כך. המאמר הזה גרם לי להידלק ולהבין שיש כאן תופעה גדולה הרבה יותר. ההתקפה על פרופ' גת עוררה אותי לבדוק את הנושא".

שגיא החל להתעניין במה שקורה בעולם בתחום של שילוב נשים בתפקידים קרביים, וגילה לטענתו מאמץ עקבי בישראל להעלים מאמרים ומחקרים שאינם תומכים בגישה זו. "מישהו טורח שהמחקרים הללו לא יגיעו לידיעת קציני צה"ל. מחקר שנערך בצבא הבריטי בעקבות ניסיונות מעין אלו והתפרסם בשנת 2002 מסתכם במסקנה שתרומתן של הנשים לצבא בריטניה היא עצומה. אולם בשל הצורך בשמירה על כשירותן של היחידות והצורך בשמירה על לכידותן של היחידות, לא תשולבנה נשים ביחידות הקרקעיות הלוחמות, לא בהנדסה, לא בתותחנים, לא בשריון, לא בחי"ר וכמובן שלא ביחידות מיוחדות. המאמר הזה תורגם לעברית על ידי מערך היוהל"ן, אך מאחר שמסקנותיו לא תאמו את האג'נדה של המערך, הוא נגנז. עבדך הנאמן גילה את המסמך אצלן עוד כשהייתי בצבא, לפני השחרור. שמתי את ידי על המאמר הזה וגנבתי אותו מצה"ל, והוא פורסם בספר שלי כמעט במלואו".

"ההתקפות רק חיזקו אותי"

בשנת תשס"ה כתב שגיא ב'מערכות' מאמר בנושא זה. ההתקפות לא איחרו לבוא. "המאמר שלי זכה לעדנה במידה רבה בגלל המתקפות עליי. אבל מאז הנשים למדו, והן כבר לא תוקפות את מה שאני כותב כי הן מבינות שזה מחזק אותי. זה מאוד עצוב בעיניי, אני הייתי שמח שיתקפו אותי".

לאחר שנה פרש שגיא מצה"ל והקים את 'הפורום לחוסן צה"ל'. "בערב הראשון היו שמונה אנשים, שתי נשים ושישה גברים, כולם קצינות וקצינים במילואים, רק שניים מהם דתיים". שגיא, יחד עם חברי הפורום, התחילו בביצוע עבודה מקיפה של תרגום ספרות מקצועית מהעולם בנושאים הללו. קצינה נוספת במילואים שסייעה להם ביצעה תחקירים ושיחות עם בנות ששירתו בשירות קרבי. כולם מתעקשים לשמור על עילום שמם, עקב חשש ממתקפות אישיות.

בשלב זה הבין שגיא שזה הפרויקט שלו, ומיד לאחר צאת ספרו הראשון, 'להיות מג"ד', שזכה בפרס מולדובן של אוניברסיטת אריאל, הוא עבר לעסוק בעיקר בחיבור ספרו השני, 'נלחמות בצה"ל', שראה אור בימים אלה. "מינואר 2013, זמן קצר לפני שהספר הקודם יצא לאור, לקחתי את החומרים, שחלק גדול מהם נאספו ותורגמו על ידי חברי הפורום, ריכזתי אותם יחד עם הראיונות עם הקצינות במילואים, וזה בעצם הספר שיצא עכשיו לאור".

השורה התחתונה של המחקר שערכו שגיא וחבריו, שהפך כעת לספרו של שגיא, היא קשה ומדאיגה. "תפיסות של קידום מגדר, שמאחוריהן תפיסות שמאל רדיקלי, עשו לצה"ל מה שעשה הקומוניזם לרוסיה, וחלק גדול מהנזקים הם בלתי הפיכים. מערכים שלמים נגועים בדבר הזה ומשוכנעים שזה הדבר הכי חשוב. זה חמור מאין כמותו. ראיינתי מג"דים שאמרו לי: 'אם הייתי יכול הייתי מעיף מכאן את כל הבנות, אבל אני לא יכול. יש לי מכסה שאני חייב להסמיך וזאת המכסה שתוסמך, לא משנה מה הן עברו ובעיקר מה הן לא עברו. לא משנה אם הן עברו בוחן מסלול או לא, כמה הן הלכו במסעות - הן יוסמכו'. אלו דברים הזויים".

שגיא מתוסכל בעיקר מכך שכל ניסיון לשאול שאלות ולהעלות תהיות על הצלחת שילוב הנשים ביחידות הלוחמות נתקל בחומה של השתקה ובטענות שהשילוב מתבצע באופן מוצלח ביותר. "אין לנו עוד צבא לשחק איתו משחקים, ואף אחד לא עוצר את הניסוי הזה, שאפילו בצבאות כמו צבא ארה"ב וצבא בריטניה, שהאויבים שלהם לא יושבים על גבולותיהם, לא עושים. אין אישה אחת ביחידות הלוחמות של צבא ארה"ב, לא במרינס, לא בארמי, ולא באף יחידה אחרת, וזה בצבא של מדינה שאוקיינוס מפריד בינה ובין האויב המשמעותי הקרוב ביותר שלה".

מהפכה מתחת לאף של צה"ל

לטענת שגיא, את האג'נדה החדירה לשורות צה"ל קבוצה של פעילות ארגונים פמיניסטיים רדיקליים, שפעלו בחסותה של יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים (יוהל"ן) במשך תקופה ארוכה, עד ששאילתות שהופנו לצה"ל הביאו לסיום ההתקשרות איתן. מדובר בפעילות שמחזיקות לדברי שגיא בנוסף לדעות פמיניסטיות רדיקליות גם בדעות שמאל קיצוני. חלקן אף היו חתומות על קריאות לסרבנות והן פעילות בארגונים בעלי אופי פוליטי מובהק. שגיא מספר בהקשר זה את סיפורו של אתר האינטרנט של היוהל"ן. "בינואר 2013 פניתי בשאילתא לצבא בנושא אתר יוהל"ן וזהותן הפוליטית של כותבות המאמרים בו. מאז ועד היום מי שינסה להיכנס לאתר יקבל הודעה בזו הלשון: 'גולשים יקרים, עקב עבודות תחזוקה האתר אינו פעיל זמנית. עמכם הסליחה'".

שגיא מעיר בציניות כי "השיפוצים שם מאוד ארוכים, עוד לא סיימו כנראה את יציקת הבטון. אני לא האקר, לא הפלתי את האתר באמצעים טכנולוגיים. הפלתי אותו כי שאלתי את האנשים הנכונים איך נותנים לחבורת הנשים הזו פתחון פה באתר רשמי של צה"ל. קצינות צבא במדים הגיעו לכנסים של החבורה הזו, חוקרות מגדר ופעילות פמיניסטיות רדיקליות הרצו בצה"ל עד שהדבר הופסק, בין היתר בעקבות פנייה שלנו. אבל השאלה שצריך לשאול היא איך קרה שהן היו שם, מתחת לאפה של הקצונה הבכירה של צה"ל. יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים אמרה בריאיון לעמוס הראל בעיתון 'הארץ' בשנת 2009: 'מתחת לאפו של המטה הכללי עשינו מהפכה'. הן מבינות שזו מהפכה והן מבינות שאף אחד לא היה מאשר אותה, אז הן עשו את זה מתחת לאפו של הבוס שלהן".

את המחיר של המגמה הזו משלמות לדבריו היחידות הלוחמות. "קח כדוגמה את קצין תותחנים ראשי לשעבר, תא"ל דני כסיף, שנכנס למהלך הזה של שילוב נשים מתוך כוונה אמיתית לשלב אותן במגוון תפקידי הלחימה. אם אתה קורא את הריאיון שהוא נתן ל'במחנה' בתחילת המהלך, אתה רואה שהוא התכוון לזה באמת ובתמים. אחרי שנה וחצי הוא נאלץ לקפל את הזנב ואמר 'בחנו, זה לא מתאים'. ואז העבירו את הבנות למקום שבשגרה צריך פחות מאמץ, MLRS, שם יש מנוף שטוען את התחמושת. פיזיולוגית הבנות מתקשות לעמוד במעמסה הזו. אתה רואה את התופעה הזו גם אצל בנות בתפקידי הדרכה כמו מדריכות חי"ר ומדריכות תותחנים, בנות שמשרתות כנהגות האמרים ועוד. יש אצלן כמות גדולה מאוד של פריצות דיסק בגב, תופעה ששיעורה זניח אצל גברים. שברי ההליכה אצל בנות נגרמים גם מעמידה במקום, בניגוד לבנים שאצלם זה נגרם רק מהליכה, ריצה וכדומה. הפיזיולוגיה של בנים ובנות שונה, והיא לא תשתנה גם אם נצעק מאוד חזק. תהליכי שינוי ביולוגיים לא מתרחשים לא במאה שנה וגם לא באלף שנה".

בעיה נוספת שמעלה שגיא בספר היא ההשלכה של שירות עם בנות על לכידות היחידות הלוחמות. שגיא מדגיש כי הבעיה מתעוררת משום שגם לדעתן של הפמיניסטיות הרדיקליות ביותר אי אפשר לבנות את היחידות הלוחמות רק על בנות. "לכידות זה הדבק שעושה מחבורה של אנשים יחידה צבאית. כדי ליצור אותה, צריכה חבורה של גברים להתאמן ביחד ולעבור מסלול משותף שבסופו נוצרת הלכידות הזו. כאשר אתה מכניס אישה אחת לתוך מחלקה או צוות, הדבק הזה נמס. וזה לא בגללה, זה בגללנו הגברים. היא לא אשמה. אנחנו הגברים מגיבים אליה. לאחד היא מגיבה בצורה מסוימת, השני מסתכל עליו ומקנא, והשלישי מסתכל על ההוא שמקנא. יש כמובן גם את נושא המשיכה המינית שאי אפשר להתעלם ממנו, במיוחד כשאנחנו מדברים על גיל 18‑21. זה גם גורם להסחת דעת. במקום שהיחידה תתעסק בדבר אחד בלבד, עצוב ככל שיהיה כי מלחמה היא דבר מכוער אבל אין בלתה, עכשיו מתחילים להתעסק בדברים אחרים. צריך להדגיש שמי שכביכול לא בסדר בהקשרים הללו הם הבנים, אבל יש בעיה, אי אפשר להוציא את כל הבנים מהצבא. ומי שיגיד לי 'אז שיתמודדו' לא מבין מה זה צבא".

שגיא מדגיש כי הוא לא מדבר על החשש מקיום יחסים פיזיים בין חיילים, אלא על משהו רגשי שהוא הרבה יותר מורכב מצד אחד וחמקמק מצד שני. "תנסה לדמיין מציאות של זוג בתוך מחלקת חי"ר. פתאום יש תשדורת לכל המחלקה שהזוג הזה מצא זה בזרועות זו את כל מה שהעולם יכול ומסוגל לספק, וכל היתר הם ברמה פחותה. זה דבר נכון? זה דבר מלכד? אני ממש חולק על זה. לא רק אני חולק על זה, חולקים על זה גם המומחים הגרמנים ששילבו נשים בצבא שלהם ושכחו לקרוא את המחקרים שהם עצמם עשו במלחמת העולם השנייה".

קצינות עם נושאי כלים

הבעיה השלישית, קריטית לא פחות, היא בעיית הרמה המבצעית. "לכל יחידה נקבע רף. הרף הזה מגדיר מהי הכשירות הנדרשת ליחידה. לא יכול להיות שתהיה כשירות אחת לנשים וכשירות שנייה לגברים. מה הבעיה? שהנשים לא מגיעות לכשירות של הגברים, אז עושים להן התאמה. מגדירים שהן ירוצו פחות מהר, אבל למרות זאת נסמיך אותן או נשים להן ספסל לפני הקיר וככה הן יעברו אותו. הבעיה היא שכשהן יהיו בבית פלשתיני ויצטרכו להיכנס אליו או להיחלץ ממנו הן לא יצליחו, ובכל זאת מעבירים אותן.

"בבוחן כניסה בבה"ד 1 בנות עושות ניווט של 6 ק"מ עם שלושה נ"צ, ובנים עושים ניווט כמעט כפול באורכו עם חמישה נ"צ, ובסוף מנרמלים את הציון. מה שקורה בפועל הוא שבנות פחות טובות נכנסות לבה"ד 1 ויסיימו את הקורס. גם הציונים שהן מקבלות לאורך הקורס בכושר גופני הם יותר נמוכים ומנרמלים אותם. התוצאה היא שכשמגיעים לסוף הקורס ומג"ד חי"ר מחפש קצין קשר, הוא לא יודע מה הצוערים עשו בקורס. הוא מגלה שיש בת עם ציון 87 ובן עם 84. הוא לא יודע שהפער בנקודות הוא לא אמיתי כי היא נבחנה על מאמץ אחר. היא עשתה בוחן מסלול עם מחסנית אחת ומימייה אחת, והוא עשה בוחן מסלול עם שתי מימיות וחמש מחסניות. היא נמדדה על זמן אחד והוא על זמן אחר, כך שהציונים של שניהם לא בני השוואה. את כל זה המג"ד לא רואה. הוא רואה רק מספר והוא כמובן לוקח את הקצינה. אבל כשהיא מגיעה לגדוד מתברר שהיא לא מסוגלת לסחוב את מכשיר הקשר, ואז מצמידים לה חייל שיסחב את מכשיר הקשר. אנחנו צבא מאוד יעיל, שמצמיד לקצינות נושאי כלים, כמו בצבא המצרי, והכול בשם השוויון".

הבעיות לא נגמרות ביחידות. גם הבנות עצמן סוחבות את נזקי השירות הקרבי עוד שנים ארוכות אחרי השחרור. שגיא מזכיר בספר את נתוני התביעות שמגישות חיילות משוחררות בעקבות פגיעות פיזיולוגיות שנגרמו להן במהלך השירות. מהנתונים עולה כי שיעור התביעות שמגישות בנות הוא פי שלושה עד פי חמישה משיעורן ביחידות הלוחמות, וזאת למרות ההתאמות שהן מקבלות. "הן מסיימות את השירות ותובעות את צה"ל על הנזקים, ובצדק גמור. הנזקים נגרמו להן כאשר הן היו תחת אחריותו של צה"ל. מי שבסוף משלם את המחיר הן אותן בנות וגם תקציב הביטחון. בזמנים שבהם בוחנים כל שקל בתקציב הביטחון, זה לא סביר להוציא סכומים כל כך גדולים על פגיעות של בנות כתוצאה משיבוץ שלא מתאים ליכולות שלהן".

חיזוק מפתיע קיבל שגיא ממש לאחרונה, במאמר שפרסמה אל"מ טליה לנקרי בגיליון 'מערכות' האחרון. במאמרה מתעמתת לנקרי עם כמה מהתפיסות הרווחות בקרב מי שדוגלות בשוויון ובשילוב נשים בדרג המסתער, ומזכירה כי מטרתו העיקרית של צה"ל איננה חברתית, אלא הגנה על המדינה. לנקרי מציינת כי למרות מאמצי השיווק שנוקט צה"ל הבנות אינן מסתערות על היחידות הלוחמות, ומטילה ספק רב בטענה ששיווק איכותי יותר יגדיל את המספרים. היא אף מציינת כי השיעור הזעום של חיילות קרביות במילואים מעיד על חוסר הבנה של הבנות שכן מוכנות לשרת כלוחמות, מה הן באמת דרישות התפקיד.

לאורך הריאיון שגיא מדגיש פעם אחר פעם כי הוא איננו מתנגד לשירות נשים בתפקידי מפתח, בתנאי שהן אינן חלק מהיחידות הלוחמות. "אני לא נגד שירות נשים, כל אחד צריך לשרת במקום שמתאים לו. גם הבן שלי שמתגייס לצבא איננו קרבי, כי הפרופיל שלו איננו מאפשר זאת". שגיא מודה כי הקואליציה שנוצרה לו עם גורמים דתיים איננה נוחה או טבעית לו, ואולי אפילו פוגעת במאמציו ליצור הד ציבורי לטענותיו. אולם לדבריו, "אני אשתף פעולה עם כל מי שמוכן להילחם במגמות המסוכנות הללו".