הרמטכ"ל בני גנץ
הרמטכ"ל בני גנץפלאש 90

נראה שהאסימון מתחיל ליפול. באיחור רב מתחילים גם נתניהו וסביבתו הקרובה להבין שלכל היותר הם עשו בעזה חצי עבודה. שלא רק תושבי הדרום אלא הציבור הישראלי בכללותו לא מוכן לקבל את התוצאה הזאת. חמאס נוצח במערכה בנקודות, לא הוכרע בנוק-אאוט. וכל עוד חמאס עומד על רגליו, הוא ימשיך להכריז על ניצחון.

גם לאחר שהגיעו אל שולחן המשא ומתן בזנב מקופל, ראשי החמאס באו עם דרישות מרחיקות לכת שיאפשרו להם לסכם את המערכה כניצחון שלהם. רגע לפני שעוד הצלחה צבאית ישראלית הופכת לתבוסה מדינית, נתניהו הבין שהוא לא יכול להרשות לעצמו את הכישלון הזה, והורה למשלחת ישראל בקהיר לחזור הביתה.

אף אחד לא ייחל לחילופי האש הכבדים שפרצו בימים האחרונים, אבל בשביל השלישייה הביטחונית המובילה – בנימין נתניהו, משה יעלון ובני גנץ – זו הזדמנות שנייה, הזדמנות לתקן. ניסיון החיסול של הארכי-טרוריסט מוחמד דף הוא צעד בכיוון הנכון, גם אם בשעת כתיבת הדברים לא ברור האם הוא אכן מת. בכל מקרה, הגיע הזמן לחדול משיטת הצעדים הבודדים ולגבש אסטרטגיה כוללת ושונה, אסטרטגיה מנצחת.

את המערכה של ישראל ניהלה עד כה שלישיית הנהגה חסרת חזון ואוריינטציה. כל תקוותה היא השגת שקט בטווח המיידי, בלי שום דבר שיבטיח שבעוד שנה-שנתיים לא נמצא את עצמנו שוב בעוד סיבוב של לחימה. איום מנהרות התקיפה טופל, במחיר כבד, אבל אין ודאות שהוא הוסר לחלוטין. היעד של פירוז הרצועה מנשק התקפי, שהוזכר בדברי ראש הממשלה בימי הלחימה, הפך להצהרתי בלבד. על מיטוט שלטון החמאס אפילו לא מדברים, ובטח שלא על כיבוש מחודש של הרצועה והשבת השליטה הביטחונית בה לידי צה"ל, כמו ביהודה ושומרון. כדי ששרי הקבינט לא יציקו בעניין, הוצגה בפניהם מצגת שצבעה בצבעים קודרים את המחיר שתשלם ישראל על מערכה שמטרתה כיבוש הרצועה ומיטוט שלטון החמאס. ואם שרי הקבינט מתעקשים להעלות טענות טורדניות, הפתרון הוא למדר אותם ולקבל החלטות בפורומים קטנים וסגורים עוד יותר.

אין מנוס מלומר שצמרת צה"ל, בניגוד לדרג הלוחם עד לרמת המח"טים, מגלה במערכה הזאת רפיון רוח. אם בעבר הקריאה לתת לצה"ל לנצח הופנתה אל הדרג הפוליטי, מסתבר שכעת הרמטכ"ל גנץ וצמרת צה"ל הם שצריכים לעמוד, ביחד עם ראש הממשלה ושר הביטחון, בפני הדרישה לתת לגולני וגבעתי לנצח. אמנם לא קל לחזור אל הימים שחווינו לא מזמן - ימים של קרבות, טילים ואזעקות ושמות הנופלים שמתפרסמים בכלי התקשורת. אבל מול אויב כמו חמאס אי אפשר להסתפק בחצי עבודה.

מח"ט על הכוונת

בימי מבצע 'צוק איתן' באו לידי ביטוי הרבה צדדים יפים של החברה הישראלית, בחזית ובעורף. אפילו התקשורת ברובה הגדול התעלתה על עצמה, אימצה גישה פטריוטית והשאירה ל'הארץ' את ההצקות הרגילות, ההאשמה העצמית והקינות על מר גורלם של אזרחי האויב. בכל זאת נרשמו כמה קטעים מרגיזים, שאחד השיאים שלהם היה ההיטפלות למח"ט גבעתי עופר וינטר ולכיפה שעל ראשו.

תחילה הופנתה כלפי אל"מ וינטר אצבע מאשימה בגלל פקודת הקרב שלו, שהייתה ספוגה ביותר מדי יהדות ואמונה. אחר כך הוא הותקף בגלל הפעלת 'נוהל חניבעל' ברפיח, לאחר שהניסיון לסכל את חטיפתו של סגן הדר גולדין הי"ד עלה לאויב באבדות רבות מדי. לשיא השפלות והקטנוניות הגיעו הדברים בהיטפלות להחלטת החטיבה בראשותו של אל"מ וינטר להעדיף הופעה של הזמר משה פרץ על פני הופעה של הזמרת שרית חדד. העובדה שאל"מ וינטר אך זה יצא מקרבות קשים שבהם סיכן את נפשו למעננו לא פעם לא הגנה עליו מפני עלילות התקשורת ומפני ציד המכשפות הפמיניסטי.

בעקבות האשמתו בעבירה החמורה של הדרת נשים, באו סנגוריו ותומכיו של אל"מ וינטר והוכיחו באותות ובמופתים שאין לו שום בעיה עם שירת נשים: שההחלטה להזמין את הזמר ולא את הזמרת התקבלה על סמך העדפתם של החיילים; שבמהלך האירוע התקיימה גם הופעה של להקה צבאית שבה יש זמרות; שביום אחר הופיעה זמרת אחרת בפני החטיבה והמח"ט צולם כשהוא לוחץ את ידה. וינטר עצמו נחלץ להתגונן, העניק כתבת שער למוסף 7 ימים של 'ידיעות אחרונות' והצהיר שאין לו שום בעיה עם הופעה של שרית חדד בחטיבה שלו. לשיא העיוות הגיעו הדברים עם פרסום בקשתו של המח"ט מחייליו הדתיים שלא ייצאו בזמן הופעה של להקה שיש בה זמרות, כדי שלא לגרום לו להסתבך עוד יותר ולאשתו לסבול עוד פרסומים לא מחמיאים אודותיו.

הסיפור הזה ממחיש היטב עד היכן הגיע מוראו של ציד המכשפות נגד הדרת נשים. עם כל הכבוד לזמרת המצליחה שרית חדד, האירוע הזה לא נועד כדי לתת לה במה, ולא חסרות לה במות. האירוע בא לצ'פר את חיילי גבעתי לאחר ימי הלחימה הקשים שעברו עליהם בעזה. כידוע, בין לוחמי גבעתי יש לא מעט דתיים, וביניהם גם שומרי הלכה שמקפידים שלא להשתתף בהופעה של זמרת. כך הם נוהגים בחייהם האזרחיים, ואין שום סיבה או הצדקה לכפות עליהם לנהוג אחרת כשהם חיילים. בטח שאין מקום לנהוג כך כשמכנסים עצרת חטיבתית חגיגית כדי לתגמל מעט את הלוחמים ולהעניק להם ערב של נחת והנאה.

גם אם החיילים שומרי ההלכה הללו הם מיעוט מבין חיילי החטיבה, ראוי ומתבקש להתחשב בהם. הם היו עם כולם בקרב, למה שלא יוכלו ליהנות עם כולם בהופעה? למה שחבריהם ייהנו מהמוזיקה בעוד הם נאלצים לשבת שם כאנוסים, לאטום את אוזניהם ולהשפיל את מבטם? הלזה ייקרא אחוות לוחמים?! וכל זה כדי ששרית חדד לא תיעלב?! היא לא יכולה להבין שיש אנשים שאין להם שום דבר נגדה, אבל מצפונם הדתי לא מאפשר להם לצפות בהופעה שלה?

ואם הופעת זמרת היא גזירה שאין להימלט ממנה, למה אי אפשר לכל הפחות לאפשר לכל מי שרוצה לא להיות שם? האם הופעה מוזיקלית היא טקס צבאי רשמי שהיעדרות ממנו פוגעת בסדר ובמשמעת? האם היינו מחייבים חיילים צמחונים לאכול מהבשר המוגש בסעודה צבאית חגיגית רק כדי שהטבח לא ייעלב? מה השטויות האלה?

התנועה הפמיניסטית, שמשום מה לא יצאה עד כה במחאה על הדרת נשים מרשימת חללי מבצע 'צוק איתן', פשוט גורמת לכולנו לרדת מהפסים. די כבר, די.

לתגובות: [email protected]