בטח רוצים, אבל לא כאן

אחת התופעות המאפיינות את העולם המערבי היא ה-NIMBY. אנחנו בהחלט מכירים בחשיבותם של כל מיני דברים, רק לא ליד הבית.

שלמה פיוטרקובסקי , א' באלול תשע"ד

כביש 6. ארכיון
כביש 6. ארכיון
פלאש 90

כמה שנות עבודה, כמה מאמצים, כמה התרוצצויות, ועוד איזה משכנתא לקחנו, והנה, הגענו אל בית החלומות, או לפחות לדירה שתמיד רצינו לקנות.

ואז, פתאום, משום מקום, אנחנו מגלים שכאן, ממש בסביבה, עומד לקום מרכז מסחרי, או מעון לבעלי מוגבלויות, או פרוייקט תשתית גדול, כביש או מחלף. ברור לנו שצריך, בטח צריך, מי לא רוצה מרכז מסחרי שישרת את תושבי השכונה, או כביש חדש שיקצר את הפקקים בבוקר, אבל למה לכל הרוחות מתחת הבית שלנו, זה שעמלנו עליו רבות כל כך.

NIMBY, ובשם החיבה בעברית נימב"י, היא תופעה מוכרת בכל העולם המערבי. מדובר בראשי התיבות של המשפט "Not In My Back Yard", ובעברית, "לא בחצר האחורית שלי". כמעט כל פרויקט משמעותי נתקל בהתנגדויות מצד התושבים בסביבתו. ההתנגדות הזו מורכבת משיקולים של איכות חיים, שגוררים אחריהם לעיתים גם חשש כלכלי (שלא תמיד מתברר כמוצדק) מפני ירידה בערך הנכסים.

אין מי שלא רוצה שיוקמו הוסטלים לבעלי מוגבלויות, אך רבים מכדי שיהיו מוכנים להודות בכך, לא היו רוצים שזה יהיה בבניין הסמוך להם. כשזה קורה, גם אנשים שלא הייתם מאמינים עליהם יוצאים למאבק.

לעיתים מדובר על פרויקטים גדולים בתחום התשתיות, כמו למשל התנגדות תושבי עמק חפר להקמת המתקן לקליטת הגז הטבעי מקידוחי הגז בים התיכון, או למשל התנגדות תושבי חבל עדולם לפיילוט להפקת נפט מפצלי שמן. אין מי שלא מעוניין בכך שמדינת ישראל תזכה לעצמאות אנרגטית, אולם אין מי שלא ישמח שהדברים יתרחשו בחצר האחורית של מישהו אחר.

לפעמים מדובר בדברים קטנים הרבה יותר, כמו למשל אנטנות סלולאריות. כולנו רוצים קליטה סלולארית מלאה 24 שעות ביממה. אבל את האנטנה אנחנו מעדיפים שישימו ברחוב השני, ואנחנו מוכנים אפילו לצאת על כך למלחמה.

מי שאמור לאזן בין הצרכים לבין הרצונות של התושבים הן הרשויות, אשר אמונות על האינטרס הרחב. האיזון איננו מלאכה פשוטה, משום שהצרכים אמיתיים מחד ותחושות התושבים אינן תלושות מהמציאות מאידך. איזון נכון איננו שוכח כי התושבים באזורים השונים נפגעים אמנם מפרויקטים כאלו ואחרים, אולם עוצמת הפגיעה צריכה להיבחן מול התועלת לאזורים רחבים הרבה יותר או אפילו למדינה כולה.