לתרגל החלפת מחשבות

"הילד שלנו עולה לגן אבל לא לגן שחלמנו עליו. הוא עולה לגן לגן של ילדים מיוחדים שהקב"ה סלל להם דרך אחרת". רעות לוי בטור מרגש.

רעות לוי , ט' באלול תשע"ד

גן מיוחד
גן מיוחד
רעות לוי

הראשון לספטמבר התקרב, הרגשנו את ההתרגשות של הילדים וההורים, ואצלנו בבית עצב ושמחה היו מעורבבים יחד. מצד אחד, הבן הגדול עולה לחטיבה, מתחיל מסגרת חדשה, רמה לימודית גבוהה יותר. הבת האמצעית עולה לגן חובה, "לגן של הגדולים", מתקרבת לכיתה א', ואיתן מיכאל המתוק עולה לגן.

אך לא לגן שחלמנו בשבילו...

לא לגן של ילדים מפותחים, מדברים, שרים ורוקדים כמו שהוא היה, אלא לגן של ילדים מיוחדים שהקב"ה סלל להם דרך אחרת ממה שאנחנו תכננו להם.

בחג פורים שלפני התאונה באתי עם איתן מיכאל מחופש לכלה לגן של הבת, ושניהם רבו מי ייתן יד לגננת, ואז הגננת אמרה לו שבעז"ה בעוד שנה הם כבר לא יריבו כי היא תהיה הגננת שלו. אך לצערנו זה לא קרה.

הגיע הבוקר, הגדולים יוצאים בשמחה מהבית, ואני שומרת על הדמעות שלא תצאנה עד שהם יתרחקו.

והן יוצאות, בכמויות, כאב עצום, עמוק, ומתווספות להן השאלות: למה? איך זה קרה לנו? מה עשינו? למה דווקא אנחנו?

מארגנת לאיתן מיכאל את התיק, והדמעות לא נעצרות – סדים, טיטולים להחלפה (כבר היינו בתהליך של גמילה), מחברת קשר לתכתובת על הגננת, אוכל טחון (הוא כבר אכל בשר כבש) ואת אהבתי הגדולה והעצומה לילד המתוק והאהוב שלי.

הגיע הרגע לקחתו לגן החדש. הכינו אותנו מראש שהוא יהיה בכיתה סיעודית, כי שם הוא יקבל את הטיפול הטוב ביותר.

"אבל הילד שלי בריא, לא רוצה לראותו עם ילדים סיעודיים שלצערי לא מתפקדים, לא הולכים, לא שמחים" – אני זועקת מבפנים.

מגיעים לגן, נכנסים בחשש לכיתתו. הלב כואב לראות ילדים פגועים, משמח לראות את המסירות של ההורים וצוות הגן.

כמה עצב, כמה כאב, כמה קושי יש בעולם.

אני מתיישבת לידו על המזרון, לא קולטת מה אני עושה במקום הזה עם איתן מיכאל הילד הפעיל, זה שהייתי צריכה לרוץ אחריו, השופע חיוכים, שעכשיו שוכב על המזרון כל כך חסר אונים.

ואני נזכרת בתרגיל "החלפת המחשבות" שלמדנו באימון ושאני מקנה אותו למאומנת שלי. לנסות להחליף את כל המחשבות הקשות במחשבות חיוביות, לא לשקוע בעצב, כי זה לא ייתן לי כלום.

ואני נשכבת לידו, וחושבת: "ב"ה שהוא בכיתה עם מעט ילדים, עם צוות נפלא ומתמסר, שברור שאם הם בחרו בעבודה כזאת, יש להם נשמה גדולה ומסירות, הם ישקיעו בו, הוא יקבל המון תשומת לב, ינסו בכל האמצעים האפשריים לשקם אותו".

אני מלטפת אותו, מבקשת מבורא העולם כוח לחייך, לחבק, לא לשקוע בכאב המציף כל כך.

אני מסתכלת סביבי על שאר הילדים, וחושבת: "לנו יש תקווה שאיתן מיכאל יחזור להיות ילד ככל הילדים, לצערי להורים רבים אין את התקווה הזאת, אני צריכה להגיד תודה שיש לי במה להיאחז".

אני מסתכלת עליו, רואה ילד טהור, כבר קוראים לו שם "הנסיך", יפה תואר, ואני מודה לה' על ששמר על היופי שלו, שאנשים נמשכים אליו ולא להיפך.

וכבר המועקה בלב מתחילה להיעלם, אני נוגעת בגופו, בכל אבריו, שמחה על שכל אבריו מתפקדים ותפקודם ילך ויגבר בעז"ה.

אני מקשיבה למוסיקה הנעימה שמתנגנת בחדר ומודה לה' על היכולת שלי להצליח להחליף מחשבות, להתעודד, להתרומם, לדעת שזה מה יש והעצבות לא תשנה את המצב.

ובבוקר למחרת כבר יותר קל לי, אני יודעת שהוא במקום הנכון לו כרגע, רואים שטוב לו, הוא מחייך הרבה, אנחנו מאושרים יחד איתו.

כשהיינו מאושפזים באלי"ן, אחת מההתמודדויות שלי הייתה להתמודד עם הכאב של השהיה עם הילדים המאושפזים שם, לחוות כל כך הרבה כאב במקום אחד.

וזה שיר שכתבתי:

כל כך קשה פה בבית החולים

לראות ילדים לא רגילים,

להבין שזה שאנו וילדנו בריאים

זו בחירה של האלוהים,

ועל כך בכל יום מודים.

כל כך קשה פה בבית החולים

לראות ילדים שלהיות כמו כולם רוצים,

איך אכילה פשוטה כרוכה בקשיים

והליכה זה כמו טיפוס על הרים.

כל כך קשה פה בבית החולים

אתה לא קולט שעכשיו אלה החיים,

אין עבודה, שיגרה וסתם ימים רגילים,

אלא התמסרות טוטאלית לילדים הפגועים.

כל כך קשה פה בבית החולים,

הלב לא מסוגל להכיל את כל הצרות והקשיים,

וכל הזמן אנו מבקשים

שנצא מפה כמה שיותר מהר-ובריאים.

כל כך קשה פה בבית החולים

הדמעות רוצות לזלוג ללא מעצורים,

אך לייאוש אנו לא נופלים,

ומבינים שלא חלום אנו חולמים,

כוחות חדשים אוזרים-

ולפיזיותרפיה נכנסים.

אז גם אני התחלתי ללמוד ב -1 לספטמבר, למדתי לשלוט במחשבות, להפוך את המר למתוק.

רעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-3 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. reutkoch@walla.co