מי שמכיר אותי יודע שלכתוב "בסגנון כמעט קישוני" זו מחמאה גדולה שקשה מאוד לזכות בה.
בכל זאת, ספרו החדש של יאיר ניצני, "מרים גבה", הצליח לסחוט ממני לא מעט פרצי צחוק תוך כדיח קריאה. ההומור העצמי, הציניות והעטיפות של האהבה לעם הזה גרמו להשוואה.
הספר הוא למעשה אוסף של טורים שפרסם ניצני בעיתון "ישראל היום" בשלוש השנים האחרונות. בכך שהספר מכנס קטעים מהתקופה האחרונה, הדאחקות הקטנות עדיין רלונטיות ומצחיקות והשוואה ליאיר אחר, כותב טורים שהפך לשר אוצר או התלבטויות שמככב בהן הגרעין האירני עדיין טובות.
מצד שני, בטורים אלו כבר יש הרבה עיסוק בפייסבוק ונזקיו, קבוצות הווטסאפ שאי אפשר לצאת מהן ועוד קטעים שבעבר לא נידונו פשוט כי לא היו קיימים.
ובכל זאת, רוב הקטעים עוסקים בנושאים שתמיד מצחיקים אותנו - גם אחרי שהספר יתקרר. האישה, הילדים, העבודה, לארח בחגים, חופש גדול, פקקים ודיאטה. מסתבר שכל אלו יכולים למלא הרבה עמודים ולעשות את זה טוב.
אפשר למצוא בספר גם נושאים מעוררי מחשבה (שמתם לב שכשאתם מתחילים שיר מישהו ממשיך אתכם בלי שהתבקש?) וגם נושאים שכבר עסקו בהם כמו יתושים, הטכנאי שלא מגיע והשפה העברית המרתקת ועדיין לא נמאס.
אז למי שאוהב את הסגנון - קליל, זורם ואקטואלי, זה הזמן לספר שלא דורש ממך להפעיל יותר מדי תאים אפורים אבל גורם לך להרגיש לגמרי נורמלי, אף אחד לא מרים גבה דווקא עליך.