להפסיק לכעוס על הכעס

הטבע שלנו הוא לחפש אשמים אך הכעס לא יעזור לשנות אף מצב, הוא רק מעניק הרגשה לא טובה לכועס עצמו. איך מתגברים?

רעות לוי , ט"ז באלול תשע"ד

להיפרד מהכעס
להיפרד מהכעס
רעות לוי

בדרך כלל כשאני מספרת שאיתן מיכאל נפגע בתאונת דרכים, התגובה הראשונה שאני מקבלת היא: איך זה קרה? מי נהג ברכב הפוגע? אתם בקשר אתו? תבעתם אותו? ועוד כהנה וכהנה.

הטבע שלנו הוא לחפש אשמים, לחשוב אם היינו עושים אחרת אולי זה לא היה קורה. ואז מתחילים לכעוס על הנעשה, להיות מתוסכלים למה לא עשינו אחרת, להתחרט על מה שכן עשינו וכו'

הכעס לא יעזור לשנות אף מצב, הוא רק מעניק הרגשה לא טובה לכועס עצמו.

הרי את המצב אין לשנות, הוא נגזר מלמעלה וכל המעשים שעשינו, וכל ההחלטות שהחלטנו כנראה הובילו שכך יקרה.

השבוע הייתי בוועדה להתאמת רכב נכה לאיתן מיכאל, האנשים שם לצערי לא היו הכי סימפטיים, ניסו להתקיל אותי בשאלות לא נעימות העיקר לא לאשר לנו מה שבקשנו.

אך אני, במקום לכעוס עליהם ולהרים קול על ההתנהגות הלא ממש אנושית שלהם, הרגעתי את עצמי, להם יש אינטרס ולך יש, החזק ינצח, זה שלא יכעס.

עניתי בצורה מאוד יפה, עניינית, לא בקשתי דבר שלא מגיע לנו, אפילו עניתי קצת בהומור, עם ראש מורם, כולנו בני אדם.

אני לא יודעת האם יאשרו לנו, אבל אני יצאתי בהרגשה טובה.

וכיצד התגברתי על הכעס?

למדתי שכאשר אדם כועס, הוא מנסה לגונן על הערכים שלו. כאשר אני רואה אדם אחר שאין לו את הערכים שיש בי, זה "מקפיץ" אותי, ולכן אני כועסת. ברגע שאדע לזהות על איזה ערך אני רוצה לגונן, אעצור את הכעס בזמן.

לא כעסתי בוועדה כי הבנתי שהם לצערי לא ממש ישרים, ולי היושר מאוד חשוב. אני אשאר באמת שלי אפילו אם לבסוף היא תהיה לרעתי. במקרים רבים כאשר הרופאים אמרו לנו שלפי הm.r.i - אין סיכוי שאיתן מיכאל ידבר, ילך וישתקם במאה האחוז, לא כעסנו עליהם, הבנו שאין להם אמונה חזקה כמו שלנו, והם מסתכלים על הנתונים היבשים, ואנחנו אנשי אמונה שסומכים על הרופא הממונה על כל הרופאים. פשוט אנחנו מנפנפים להם בדפים ואומרים תודה רבה על האבחון ויוצאים עם חיוך על הפנים.

לימוד זה מוביל אותי גם בחיי היום יום, כיצד לא לכעוס על ילדי שאינם חרוצים כמוני, או מסודרים כמוני. אני מבינה על איזה ערך אני רוצה לגונן ומשחררת. בתור אמא שלהם אני מנסה לחנך לערכים אלה, אבל לא בכעס.

בתקופת האשפוז באלי"ן, כשהקושי היה עוד מאוד טרי, יום יום התמודדתי עם ההתגברות על הכעס, על הכאב. וזה שיר שכתבתי באותה תקופה:

רב הנסתר על הנגלה,

כך פה אומרים.

לא בטוח שהוא יחזור להיות

ככל הילדים,

אותנו מייאשים.

לאולם הפיזיותרפיה נכנסים,

ילדים בכל מיני מצבים רואים.

הפחד מזדחל, מראות קשים מדמיינים,

האם כך יראה גם איתן מיכאל שלי המדהים?

אך קולות בליבי לוחשים,

בך אנו מאמינים,

מכאן איתן מיכאל יצא בריא בכל האיברים.

הם רק בשר ודם הרופאים,

ומישהו אחר מנהל את העניינים.

קיבלנו תקופה לחזק איתו את הקשרים,

ונזכה להסתכל עליה כתקופה נוספת שעברנו בחיים.

השאלות והחששות תמיד עולים,

אך אנו אותם מגרשים,

המראות פה לא נעימים,

הסבל והיגון מציפים,

אך אנו מאחורי הווילון אחד את השני מחזקים,

שהביתה תחזור מהר לאחיך שמחכים,

ולכל החברים.

כאשר הלב נקי מכעסים, החיים מחייכים יותר. לפעמים בערב, כשהילדים ישנים והשקט שוכן בבית, אני אומרת לבעלי: תראה לאן החיים מובילים אותנו, אנחנו מתמודדים עם קושי עצום, כאב השוכן קבע בלב, אבל צומחים, לומדים דברים חדשים על החיים, אני מפתחת מאוד את האישיות שלי, מגשימה חלומות – מעבירה שיחות לנשים, מאמנת, והכל מתוך הקושי.

ואכן, זו בחירה של האדם לאן לקחת את הקושי שלו, לאן להפנות את הכוחות שיש בו, לירידה או לעלייה.

רעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-3 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות. reutkoch@walla.co